בנאומם בערב יום השואה הקצו ראש הממשלה בנימין נתניהו והנשיא פרס, פרק נכבד לאיום האיראני ולמשמעותו על חיינו. ניכר היה בשני הדוברים כי בחרו את מילותיהם מתוך הכרה בחשיבותו הרת הגורל של נושא זה לקיומנו. בערב בו עיני כל, בארץ ובעולם נשואות אליהם וכל אמירה נשקלת ומנותחת, בחרו שני המנהיגים לבטא בצורה חזקה את חששם מאיראן והנהגתה ומאדישות העולם מהקו בו נוקטת הנהגה זו. חששות אלו, בצירוף ההבנה המתגבשת כי ארה"ב בהנהגת אובמה צועדת לקראת הכרה באיראן גרעינית, הבנה שאף התחזקה השבוע כאשר הנשיא אובמה הודה בראיון לרשת ABC כי אין ערובה לכך שהסנקציות הנוכחיות ישנו את התנהגות איראן, מובילים לשאלה הבלתי נמנעת - האם על מדינת ישראל לקחת את היוזמה ולנסות להסיר את האיום הבלתי נסבל בכוחות עצמה?
פעולה ישראלית כזאת מתוארת ומנותחת במחקר בשם Options in Dealing with Iran’s Nuclear Program שפורסם על ידי המכון למחקרים איסטרטגים CSIS בוושינגטון, המחקר מנתח את כל אפשרויות הפעולה הצבאית של ישראל ומגיע למסקנה כי בפני ישראל מספר דרכי פעולה אפקטיביות. כלומר, על פניו נראה כי לישראל יש את המוטיבציה ואת היכולת המבצעית לתקוף באיראן. השאלה הנשאלת היא, האם עליה לעשות זאת?
בישראל מקובל לראות באיראן גרעינית איום שמופנה בראש ובראשונה מולנו, אלא שאין הדבר כך. איראן שואפת להגמוניה אזורית, היא בוחשת ומעוררת תסיסה בקרב שכנותיה - היא תומכת במורדים ההוטים בתימן ובסעודיה, מערערת את היציבות בעיראק, ומאיימת על שאר מדינות המפרץ, כולל סכסוכים טריטוריאלים עם חלק מהן. איראן, באיסטרטגיה מחוכמת מפנה את דיאלקטיקת האיומים שלה בעיקר מול ישראל וזאת כדי לקבל את אהדת הרחוב הערבי - בהצלחה, יש לציין. המנהיגים הערבים בחששם מערעור יציבות השלטון שלהם לא חושפים את השקר. אלא שאין לטעות, אינטרסים רבי עוצמה וחשיבות מונחים על הכף, המפרץ הפרסי הוא עדיין המקור לרוב הנפט בעולם, לארה"ב בסיסים צבאיים גדולים בחלק ממדינותיו ובסה"כ למערב כולו אינטרסים גיאופוליטיים עצומים באיזור.
אם כך, מדוע שישראל תוציא את הערמונים מהאש עבור כל השחקנים הנ"ל ? הרי בעימות כזה ישראל תינזק בכל החזיתות - אנחנו נספוג את מטחי הטילים שיסכנו אותנו ואת את כלכלתנו. במלחמה שתפרוץ, נשלח את בנינו ללבנון ועזה (ואולי לסוריה) כדי לבלום את ירי הטילים. נשלם ביתרות מטבע החוץ שלנו למימון המערכה. נסבול מהידרדרות נוספת במעמדינו הבינלאומי, ולא מן הנמנע שהנהנים הגדולים מפעולותינו יהיו בין הראשונים (והקולניים) לגנותנו. בתקופה בה מתרבים הקולות הטוענים כי לישראל השפעה שלילית בעולם (כולל קולות בארצות הברית) נסבול מעליה נוספת בדמוניזציה ובאנטישמיות מולנו. וכמובן שהיחסים המעורערים עם ארה"ב - המחויבת להתפייסות עם האיסלאם - ידרדרו עוד יותר. בנוסף, גם עפ"י הערכות אופטימיות, התקפה כזו תעכב את התוכנית האיראנית בלא יותר משנתיים שלוש, הרי לא ניתן להפציץ ידע, והידע האיראני מתקדם לצערינו מהר מאוד. כמובן שבתנאים גיאופוליטיים אחרים, ייתכן שהיינו צריכים לנהוג אחרת, אך להתעלם מהמצב ולנקוט בצעד שהסיכון בו רב מהסיכוי, יהיה פשוט חוסר אחריות.
במקום לתקוף, על ישראל "להוריד פרופיל", להעביר את הלחץ אל מדינות המפרץ, מצריים וארה"ב ובעיקר להמשיך בבנייה שקטה של יכולות הרתעה - בניית צי צוללות (שלוש כבר יש, שתיים נוספות בדרך), אמצעי שיגור - טילים בליסטיים (יריחו 3) וטילי שיוט (טורבו פופ-איי - השם מצחיק, הטיל לא),הגנה רב שכבתית נגד טילים (חץ 3 ועוד) וזרוע אסרטגית לחיל האוויר (מטוסים ארוכי טווח ויכולות תידלוק אווירי). בנוסף, עלינו להמשיך במאמצי סיכול שקט (כפי שנעשה בהצלחה בשנים האחרונות) ובהמתנה עד שטבעה של איראן יגבר עליה וכתוצאה ממעורבותה הגוברת באיזור יתעורר עליה זעם העולם ויאלץ אותה לחזור למימדים פחות מאיימים.
