לאור העימות המחריף בין ישראל וארה"ב על רקע אישורי הבנייה במזרח ירושלים עולה השאלה האם עלינו להעדיף בנייה במזרח ירושלים על תהליך שלום ? ניתן אף להחריף את השאלה ולשאול האם הבנייה במזרח ירושלים כה חשובה עד שכדאי לסכן למענה את היחסים המיוחדים עם ידידתנו הכמעט יחידה והמקור לעליונותנו הצבאית – ארה"ב ?
התשובה המיידית היא לא מוחלט, במיוחד כאשר ברור כי כל הסכם שלום עתידי יכלול פשרה כלשהיא במזרח ירושלים, אם כך מדוע להתעקש ולשלם מחיר כה כבד על נושא בו בכל מקרה נתפשר בעתיד ? אלא שכדי לענות על שאלה זו בהגינות, עלינו לשאול שאלה מקדימה, האם ויתור על בנייה במזרח ירושלים, בשכונת שיח ג'ראח ואפילו בשכונות יהודיות מובהקות כדוגמת רמת שלמה אכן יביא את השלום המיוחל או לפחות יתרום לשיקום היחסים המעורערים עם ממשל אובמה. ניתן לענות על שאלות אלה בשתי דרכים. האחת, בחינת העבר הקרוב ובמיוחד בחינה של צעדים בוני אמון מצד ישראל ותוצאותיהם ומצד שני ניתוח תיאורטי של תוצאה עתידית לצעדים כאלה.
בנאום שנשא בנימין נתניהו ביוני 2009 באוניברסיטת בר אילן, הציג ר"מ ישראל את חזון שתי המדינות שלו, במקביל ובהמשך הדרך הקלה ישראל את לחץ המחסומים בשטחים (תוך נטילת סיכונים בטחוניים) ועודדה צמיחה כלכלית חסרת תקדים ברשות הפלשטינית. צעדים אלה ונוספים קידמו את חזונו של סלאם פיאד ראש הממשלה הפלשטיני לבניית מוסדות המדינה "מלמטה". בנוסף, לקראת סוף אותה שנה הכריז נתניהו על הקפאת בנייה מוחלטת ביהודה ושומרון (להוציא מזרח ירושלים) למשך עשרה חודשים. הכרזה זו נאכפת מאז באדיקות חסרת תקדים. בחינת תוצאות צעדים אלה מראה כי הם נענו בלחץ גובר והולך על הצד הישראלי להציג וויתורים נוספים אשר עצירת הבנייה במזרח ירושלים היא רק אחת מהם. בו בזמן, נמנעו האמריקאים מלהגיש תביעות דומות כלפי הצד הפלשטיני. גרוע אף יותר, האמריקאים מגבים ללא רמז לביקורת את סירוב הפלשטינים להשתתף בשיחות הקירבה ובעצם מעודדים אותם ומדינות נוספות במערב (כולל הקוורטט) להגביר את הלחץ על ישראל. כעת נשאלת השאלה, האם וויתור במזרח ירושלים אכן יוריד את הלחץ או יעביר אותו לזירה הבאה – העברת שליטה בשכונות ירושלמיות, הקלת הסגר בעזה, שיחרור אסירים, כל אלה אינם פרי דמיון הכותב, אלא ציטוטים מתוך מכתב הדרישות האמריקאי איתו חזר נתניהו מוושינגטון.
וכעת למשמעות העתידית של הוויתורים הנדרשים, הרי לא דורשים מאיתנו מה שלא ניתן במילא בעתיד – אלא שיש לזכור כי אנו נמצאים עם הצד הפלשטיני בסכסוך טריטוריאלי, סכסוך בו אנו מציעים טריטוריה ובתמורה מצפים למספר דברים – סיום הסכסוך, העדר תביעות עתידיות, נורמליזיציה עם מדינות ערב ופתרון מוגבל לזכות השיבה. בוויתור על נכסים טריטוריאלים אלה מראש, שלא במסגרת משא ומתן וללא כל תמורה אנו מגבילים את יכולתנו להשיג את מטרותינו בעתיד בכל משא ומתן. לו הוויתור הנדרש מאיתנו היה מלווה בדרישה עיקשת באותה מידה, לספק תשלום מוקדם גם לצד הישראלי – למשל סימני נורמליזציה עם מדינות המפרץ, התעקשות על הפסקת ההסתה ברשות, הכרה באופי היהודי של ישראל וכו" ניתן היה לבצע וויתורים במזרח ירושלים כחלק מתהליך של צעדים בוני אימון, אלא שלא כך המצב, כרגע הדרישות הן חד צדדיות לחלוטין ובנושאים חסרי תקדים.
אין זה מענינו של פוסט זה לנתח מהן הסיבות הגורמות לממשל האמריקאי לנהוג בדרך שהוא נוהג, האם המקור הוא אידאולגיה ליברלית קיצונית כפי שראינו אצל קרטר או נסיון אמריקאי להניא את ישראל מלתקוף את איראן (כפי שכתבתי בפוסט ב 13 למרץ ונאמר היום במפורש ע"י ג'ון בולטון - שגריר ארה"ב לשעבר באו"ם – בראיון לגלי צה"ל). בכל מקרה נראה שלמען קידום משא ומתן עתידי אפקטיבי עם הצד השני על ישראל להתעקש על עמדתה או לפחות להתנות וויתור ישראלי בוויתור דומה מהצד השני.
