אין ספק כי דימוי ישראל בתקשורת הבנילאומית בעקבות משט הטרור הוא גרוע באופן חסר תקדים. בשנים האחרונות אני עוקב אחרי התקשורת הזרה, במיוחד בעיתות משבר כגון מלחמת לבנון השנייה, הפצצת הכור בסוריה, מבצע עופרת יצוקה והעימות הפומבי בין נתניהו לאובמה. בדרך כלל, גם כאשר הקולות נוטים נגד ישראל, יש עדיין קולות מאזנים, למשל בעימות האחרון עם הממשל האמריקאי על הבניה במזרח ירושלים, עדיין בין רבע לשליש מהקולות הפגינו דיעות פרו ישראליות (עפ"י הרושם הפרטי שלי, לא מבוסס על נתון מדוד). אמנם, ברוב המקרים ניתן היה לזהות את הדיעה עם הקו הפוליטי של אמצעי התקשורת או הפובליציסט, אך עדיין היו אלה דיעות שעזרו לאזן את התמונה. בשבוע האחרון הצטערתי לראות כי מאזן הקולות (שוב, עפ"י הרושם האישי שלי) נוטה באופן מלא נגד ישראל, שום מאמר אוהד ושום סימן הבנה או תמיכה. גם אתרים מאוזנים בד"כ לא טרחו להביא את סירטוני דובר צה"ל, והאתר היחיד שעשה זאת (וול סטריט ג'ורנל) סייג את הסירטון כמקור לא מאומת, בניגוד לסירטוני ה"פעילים" אותם הוא הביא ללא שום הסתייגות. לאור כל זאת מעניין לקרוא שני ביטויי ביקורת כלפי המדיניות הטורקית שבאופן דחוק ניתן לפרש כאוהדים את העמדה הישראלית.
הראשון, של תומס פרידמן. במאמר שפורסם השבוע בניו יורק טיימס וכותרתו כשחברים רבים, טוען פרידמן כי באופן בסיסי יש לו אהדה רבה לטורקיה אותה הוא רואה כגשר בין העולם המערבי יהודי-נוצרי לבין העולם המזרחי מוסלמי-ערבי, פרידמן טוען כי מילוי תפקיד זה בהצלחה יהווה תרומה חיובית ליציבות העולם. כמו כן מביע פרידמן אהדה לטורקיה על הצבעתה בעד צירוף ישראל ל OECD. לעומת זאת, מביע פרידמן את צערו לשמע ההתבטאויות החריפות של ארדואן נגד ישראל, הוא מציין כי יש המפרשים התנהגות זו כחיזור של טורקיה אחרי העולם המוסלמי לאחר דחייתה ע"י האיחוד האירופאי. לפרידמן אין בעיה עם ביקורת קולנית המושמעת נגד ישראל ע"י טורקיה או אירגונים הומניטריים, אך יש לו בעיה כאשר (אותם) אנשים המבקרים את ישראל בזעם על פעולותיה בעזה, מתעלמים מהמעורבות של סוריה ברצח ראש ממשלת לבנון, מפעולות המשטר באיראן נגד אזרחיו המבקשים דמוקרטיה, מרצח 100 מוסלמים מפלג איסלאמי מסוים ע"י מתאבד במסגד באפגניסטן ומכך שהחמס הרס מחנה קייץ לילדי עזה שנבנה בכספי האו"ם. פרידמן טוען כי מעשים אלה הם כה חסרי השוואה עם פעולותיה של ישראל בעזה שקשה להאשים את ישראל הטוענת כי הביקורת כלפיה מונעת משנאה ולא מחברות. לסיום טוען פרידמן כי זהו רגע קריטי בו שתיים מטובות ידידותיה של ארה"ב יצאו מאיזון ואוחזות בזעם זו בגרונה של זו. לדעתו, על ארה"ב להיתערב ולהחזירן לאיזון לפני שהעימות יכנס לסיחרור ויצא משליטה.
במאמר מערכת שפורסם בסוף השבוע בניו יורק טיימס, טוענים הכותבים כי טורקיה הגזימה בביטויי הזעם שלה, (המאמר המקורי). המאמר מצטט את ארדואן וגול באיומיהם, כמו כן מזכיר את ההשתלחות של ארדואן בפרס בדבוס בתחילת 2009. הכותבים מציינים כי בה בעת שהרטוריקה הזו משרתת את ארדואן בפוליטיקה הפנימית שלו ובחיזוק מעמדו בעולם המוסלמי הוא עלול למצוא זאת קשה להחזיר את הגלגל אחורה - והוא ירצה לעשות זאת. עפ"י המאמר, לפלשתינאים מגיעים דוברים רהוטים ולישראל מגיעה ביקורת על הדרך הנוראית בה היא טיפלה במרמרה, אך לספק דלק לשנאת ישראל לא מוצדקת, זהו צעד לא אחראי ומסוכן. בנוסף מציינים הכותבים, כי לטורקיה כמדינה דמוקרטית חילונית וחברה בנאטו ייטב מזרח תיכון יציב.
גם אובמה עצמו כנראה מפעיל את השפעתו לריסון טורקיה, עפ"י מספר ידיעות, המליץ שיכנע אובמה את ארדואן להימנע מכוונתו להצטרף לאחד המשטים העתידיים לעזה ואולי אף ללוות משט זה בספינת חיל הים הטורקי.
השאלה הנשאלת היא, לאן מעודות פניה של טורקיה בהנהגתו של ארדואן, עפ"י העבר מגמתו של ארדואן להחריף את העימות עם ישראל כשהוא בעצם גורם למיצובה של טורקיה כמדינה איסלאמית שעקפה בקיצוניותה את מדינות ערב המתונות (מצריים, ירדן, סעודיה), יש לשער כי מנהיגי מדינות אלה לא רואים בעין יפה את נסיונותיו של ארדואן לחלץ את החמס מן המיצר. פעולות כאלה מחזקות את פלגי האחים המוסלמים ופלגים אחרים השייכים לזרם האיסלאם הפוליטי המתנגד למשטרים החילוניים במדינות ערב (במצריים, האחים המוסלמים הוצאו מחוץ לחוק).
מבחינת ישראל, העמקת הקרע תגרום לנזקים כלכליים (ב 2009 מאזן הסחר עם טורקיה עמד על 2.5 מליארד דולר), קושי בקיום נתיבי אוויר למזרח אירופה ונזקים ביטחוניים כתוצאה מהעברה אפשרית של מידע רגיש שישראל העבירה לטורקיה לידי סוריה ואיראן (ישראל מכרה לטורקיה מלטים, טנקי מרכבה, מערכות שידרוג ל F16 ועוד).
גם לטורקיה צפויים הפסדים כלכליים וביטחוניים ובנוסף תגרום העמקת הקרע לריחוק גדול יותר מאירופה מהמערב ומנאטו. למרות הסנטימנטים האנטי ישראלים באירופה הרי שמנהיגיה לא היו רוצים לראות את טורקיה הופכת ממדינת גשר למדינת איסלאם קיצונית המתחברת לציר של איראן וסוריה.
החודשים הקרובים הם קריטיים להבנת המגמות הנ"ל, לנו נותר רק לקוות כי האינטרס ההדדי, ארה"ב ואירופה יעזרו להשיב את השפיות לארדואן ולמדינתו.
----------------------------------------------------------------------------------------------
חבר'ה, נא לא לשכוח להגיב, אם אין כח, אז לפחות לדרג את הפוסט, ובכל מקרה להרשם בצד ימין לקבלת עידכונים בדוא"ל, תודה.
