אני צופה בסרטון הנ"ל ומתקשה להאמין, אזרחים אמריקאים בועטים ויורקים על פסלי הגנרלים ומנהיגי הקונפדרציה, יותר ממאה וחמישים שנה לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית האמוציות והשנאה פורצים גבולות חדשים.
התמונות מזכירות את תגובת תושבי בגדד להפלת פסל סדאם חוסיין. סדאם היה עריץ ששלט בעמו באכזריות, ואילו כאן אלו אמריקאים החיים בדמוקרטיה החזקה בעולם, מה מפיק את עוצמת הרגשות הללו? ולאן זה מוביל אותנו?
העולם משתנה לנגד עינינו, הקיטוב גדל ואנשים יוצאים מגדרם, את מסעות הצלב ומלחמות הדת של תקופת הביניים מחליפות דתות חדשות, דת ה PC הפרוגרסיבית מצד אחד כנגד הלאומנים השמרנים מצד שני.
קו פרשת המים הוא אידאולוגי הפעם, המאמינים לא פחות אלימים מכל לוחמי הדת שלפניהם, לא פחות משוכנעים בצדקתם האבסולוטית ולא פחות דוגמטיים ודמגוגים. המעורבים לא בוחלים באמצעים, כולל כל התרגילים המלוכלכים, שקרים והטיות, וכל שקר והטייה כזו מוציא מדעתם את מאמיני הצד השני. סנטורית ממדינת מיזורי קוראת לרצח הנשיא טראמפ, לא פחות, והאדמה לא רועדת.
זה לא מאפיין רק את ארצות הברית, אנו רואים זאת גם כאן בארץ וגם באירופה, האליטות שמקדמות את אמונתם ודתם משתמשות בכל הארסנל והצד השני לא נשאר חייב (ראו כנס התמיכה בנתניהו). כל אירוע אובייקטיבי מגויס על ידי כל אחד מהצדדים להצדיק את משנתו (הפיגוע בברצלונה, הריגת המחבלים מושווית מיד לאלאור עזריה ועוד). האלימות שהייתה רדומה באזרחי המערב במשך עשרות שנים מתעוררת והסכנה היא שבקרוב הצדדים יתחילו לנקוט באלימות ישירה.
בסקר שנערך השבוע בארה"ב טענו כ 60% מבוחרי טראמפ כי יתמכו בו כמעט בכל תנאי. זה הגרעין הקשה של בוחריו, הם מהווים בין 30% ל 40% מאוכלסיית ארה"ב, הם לא יתנו לסתום להם את הפה, איך הם יגיבו לפגיעה בסמליהם וערכיהם? מה יקרה כאשר הם ירגישו שדוחקים את טראמפ בצורה לא דמוקרטית מעמדת הנשיאות? העתיד מדאיג מאוד והסכנה שהצדדים, בכל העולם ינקטו באלימות ישירה גדלה והולכת.
תגרה ברחובות ברצלונה בעקבות הפיגוע בין מתנגדי האיסלאם לבין מתנגדי הפאשיזם -
ועוד סרטון, הפעם של מפגיני Antifa (ארגון alt left שלכאורה לוחם בפאשיזם) בבוסטון מסלקים תומכי טראמפ ובחור עטוף בדגל ישראל. בהמשך, מפגינה מבוגרת למען חופש הביטוי המחזיקה בדגל ארה"ב נדחפת ונגררת בגסות על הריצפה. כפי שהפרשן אומר - היא מחזיקה בדגל ארה"ב בבוסטון, היו צריכים לתת לה high five ולא להכות אותה. עצוב.
בהמשך לפוסט מה 1 ליוני בו טענתי כי הסכמה לועדת חקירה לחקירת אירועי המשט, אינה בהכרח בניגוד לאינטרס הישראלי ועל ישראל להסכים לכך, נראה בימים האחרונים כי ישראל אכן נוטה להסכים לועדת חקירה ישראלית עם משקיפים זרים (ב 1 ליוני הדבר ניראה פחות מובן מאליו מאשר כיום). מהאזנה לדברי נתניהו ואובמה היום, עולה החשד כי ייתכן והועדה האמורה היא סוג של מלכודת עבור ארדואן. ההשערה ניראית אומנם כספקולציה פרועה, אך בואו נבחן אותה ביחד -
בסיום פגישת אובמה ואבו מאזןהיום, אמר אובמה בין השאר " האזרחים בישראל ובטורקיה, האזרחים ברשות הפלסטינית, ובודאי שגם אנשים בארה"ב, רוצים לדעת את העובדות על הטרגדיה, מה הוביל לה ואיך למנוע את השנותה". גם נתניהו התייחס היום לנושא, בכנס כלכלי בת"א הוא אמר על מטרות ועדת החקירה - "גם תשובות שבקהילה הבינלאומית מעדיפים שלא לשמוע. מי עמד מאחורי המשט הזה, מי מימן אותו, איך מצאו אלות, סכינים ועוד כלי נשק את דרכם לאוניה. מה עשו סכומי כסף גדולים מאוד על הנוסעים האלימים במשט ולמי היו מיועדים. העולם צריך לדעת את התמונה המלאה ונדאג שתצא לאור". בדברי שני המנהיגים ניתן לזהות את המוטיב של התייחסות אל הרקע והנסיבות שהובילו לאירוע, מוטיב שניתן לפירוש גם בהקשר הטורקי.
המוטיבציה של נתניהו להבכת ארדואן ברורה, אך האם גם לאובמה יש בסיס למוטיבציה לחשוף את ארדואן בקלונו? לדעתי כן, מהסיבות הבאות:
ארדואן בעצה אחת עם דה לולה הברזילאי הובילו את מהלך הסכם האורניום עם איראן, מהלך שהביך את אובמה והקשה עליו את השגת מטרתו - הטלת סנקציות על איראן. בנוסף, אלה שתי המדינות היחידות שהצביעו במועצת הביטחון נגד יוזמת ארה"ב (שעברה בסופו של דבר ברוב של 13 מתוך 15).
ארדואן מצטרף לציר הקיצוני של איראן וסוריה, היחסים בין ארדואן לאחמדינג'אד הולכים ומתהדקים ומתחממים ע"ח ידידותה הקודמת של טורקיה עם ארה"ב ובת בריתה ישראל
ארדואן מוביל את טורקיה להקצנה דתית תוך ניטרול מוקדי הכח החילוניים
טורקיה בהנהגת ארדואן הופכת מגורם מייצב ומגשר בין המערב למזרח, לגורם היוצר תסיסה ומחמם את האיזור
ארדואן בנסיונו להפוך למנהיג פאן ערבי (בדומה לנאסר המצרי) פוגע ביציבות השילטון של מנהיגי ערב המתונים
מועד הבחירות בטורקיה הולך ומתקרב, חשיפת אחריותו של ארדואן להתדרדרות תסייע לאפוזיציה החילונית לתפוס את השילטון ולמתן את הסחף האיסלאמי הקיצוני שמוביל ארדואן.
לא נותר אלא להמתין ולראות מה הרוח שתנשוב מקברניטי הועדה ומשקיפיה ולראות האם אובמה אכן ניצל אפשרות לבלום את הדרדרות האיזור או ששוב הניח לאידאלוגיה שלו לסמא את עיניו.
---------------------------------------------------------------------------------------------- חבר'ה, נא לא לשכוח להגיב, אם אין כח, אז לפחות לדרג את הפוסט, ובכל מקרה להרשם בצד ימין לקבלת עידכונים בדוא"ל, תודה.
אין ספק כי דימוי ישראל בתקשורת הבנילאומית בעקבות משט הטרור הוא גרוע באופן חסר תקדים. בשנים האחרונות אני עוקב אחרי התקשורת הזרה, במיוחד בעיתות משבר כגון מלחמת לבנון השנייה, הפצצת הכור בסוריה, מבצע עופרת יצוקה והעימות הפומבי בין נתניהו לאובמה. בדרך כלל, גם כאשר הקולות נוטים נגד ישראל, יש עדיין קולות מאזנים, למשל בעימות האחרון עם הממשל האמריקאי על הבניה במזרח ירושלים, עדיין בין רבע לשליש מהקולות הפגינו דיעות פרו ישראליות (עפ"י הרושם הפרטי שלי, לא מבוסס על נתון מדוד). אמנם, ברוב המקרים ניתן היה לזהות את הדיעה עם הקו הפוליטי של אמצעי התקשורת או הפובליציסט, אך עדיין היו אלה דיעות שעזרו לאזן את התמונה. בשבוע האחרון הצטערתי לראות כי מאזן הקולות (שוב, עפ"י הרושם האישי שלי) נוטה באופן מלא נגד ישראל, שום מאמר אוהד ושום סימן הבנה או תמיכה. גם אתרים מאוזנים בד"כ לא טרחו להביא את סירטוני דובר צה"ל, והאתר היחיד שעשה זאת (וול סטריט ג'ורנל) סייג את הסירטון כמקור לא מאומת, בניגוד לסירטוני ה"פעילים" אותם הוא הביא ללא שום הסתייגות. לאור כל זאת מעניין לקרוא שני ביטויי ביקורת כלפי המדיניות הטורקית שבאופן דחוק ניתן לפרש כאוהדים את העמדה הישראלית.
הראשון, של תומס פרידמן. במאמר שפורסם השבוע בניו יורק טיימס וכותרתו כשחברים רבים, טוען פרידמן כי באופן בסיסי יש לו אהדה רבה לטורקיה אותה הוא רואה כגשר בין העולם המערבי יהודי-נוצרי לבין העולם המזרחי מוסלמי-ערבי, פרידמן טוען כי מילוי תפקיד זה בהצלחה יהווה תרומה חיובית ליציבות העולם. כמו כן מביע פרידמן אהדה לטורקיה על הצבעתה בעד צירוף ישראל ל OECD. לעומת זאת, מביע פרידמן את צערו לשמע ההתבטאויות החריפות של ארדואן נגד ישראל, הוא מציין כי יש המפרשים התנהגות זו כחיזור של טורקיה אחרי העולם המוסלמי לאחר דחייתה ע"י האיחוד האירופאי. לפרידמן אין בעיה עם ביקורת קולנית המושמעת נגד ישראל ע"י טורקיה או אירגונים הומניטריים, אך יש לו בעיה כאשר (אותם) אנשים המבקרים את ישראל בזעם על פעולותיה בעזה, מתעלמים מהמעורבות של סוריה ברצח ראש ממשלת לבנון, מפעולות המשטר באיראן נגד אזרחיו המבקשים דמוקרטיה, מרצח 100 מוסלמים מפלג איסלאמי מסוים ע"י מתאבד במסגד באפגניסטן ומכך שהחמס הרס מחנה קייץ לילדי עזה שנבנה בכספי האו"ם. פרידמן טוען כי מעשים אלה הם כה חסרי השוואה עם פעולותיה של ישראל בעזה שקשה להאשים את ישראל הטוענת כי הביקורת כלפיה מונעת משנאה ולא מחברות. לסיום טוען פרידמן כי זהו רגע קריטי בו שתיים מטובות ידידותיה של ארה"ב יצאו מאיזון ואוחזות בזעם זו בגרונה של זו. לדעתו, על ארה"ב להיתערב ולהחזירן לאיזון לפני שהעימות יכנס לסיחרור ויצא משליטה.
במאמר מערכת שפורסם בסוף השבוע בניו יורק טיימס, טוענים הכותבים כי טורקיה הגזימה בביטויי הזעם שלה, (המאמר המקורי). המאמר מצטט את ארדואן וגול באיומיהם, כמו כן מזכיר את ההשתלחות של ארדואן בפרס בדבוס בתחילת 2009. הכותבים מציינים כי בה בעת שהרטוריקה הזו משרתת את ארדואן בפוליטיקה הפנימית שלו ובחיזוק מעמדו בעולם המוסלמי הוא עלול למצוא זאת קשה להחזיר את הגלגל אחורה - והוא ירצה לעשות זאת. עפ"י המאמר, לפלשתינאים מגיעים דוברים רהוטים ולישראל מגיעה ביקורת על הדרך הנוראית בה היא טיפלה במרמרה, אך לספק דלק לשנאת ישראל לא מוצדקת, זהו צעד לא אחראי ומסוכן. בנוסף מציינים הכותבים, כי לטורקיה כמדינה דמוקרטית חילונית וחברה בנאטו ייטב מזרח תיכון יציב.
גם אובמה עצמו כנראה מפעיל את השפעתו לריסון טורקיה, עפ"י מספר ידיעות, המליץ שיכנע אובמה את ארדואן להימנע מכוונתו להצטרף לאחד המשטים העתידיים לעזה ואולי אף ללוות משט זה בספינת חיל הים הטורקי.
השאלה הנשאלת היא, לאן מעודות פניה של טורקיה בהנהגתו של ארדואן, עפ"י העבר מגמתו של ארדואן להחריף את העימות עם ישראל כשהוא בעצם גורם למיצובה של טורקיה כמדינה איסלאמית שעקפה בקיצוניותה את מדינות ערב המתונות (מצריים, ירדן, סעודיה), יש לשער כי מנהיגי מדינות אלה לא רואים בעין יפה את נסיונותיו של ארדואן לחלץ את החמס מן המיצר. פעולות כאלה מחזקות את פלגי האחים המוסלמים ופלגים אחרים השייכים לזרם האיסלאם הפוליטי המתנגד למשטרים החילוניים במדינות ערב (במצריים, האחים המוסלמים הוצאו מחוץ לחוק).
מבחינת ישראל, העמקת הקרע תגרום לנזקים כלכליים (ב 2009 מאזן הסחר עם טורקיה עמד על 2.5 מליארד דולר), קושי בקיום נתיבי אוויר למזרח אירופה ונזקים ביטחוניים כתוצאה מהעברה אפשרית של מידע רגיש שישראל העבירה לטורקיה לידי סוריה ואיראן (ישראל מכרה לטורקיה מלטים, טנקי מרכבה, מערכות שידרוג ל F16 ועוד).
גם לטורקיה צפויים הפסדים כלכליים וביטחוניים ובנוסף תגרום העמקת הקרע לריחוק גדול יותר מאירופה מהמערב ומנאטו. למרות הסנטימנטים האנטי ישראלים באירופה הרי שמנהיגיה לא היו רוצים לראות את טורקיה הופכת ממדינת גשר למדינת איסלאם קיצונית המתחברת לציר של איראן וסוריה.
החודשים הקרובים הם קריטיים להבנת המגמות הנ"ל, לנו נותר רק לקוות כי האינטרס ההדדי, ארה"ב ואירופה יעזרו להשיב את השפיות לארדואן ולמדינתו.
---------------------------------------------------------------------------------------------- חבר'ה, נא לא לשכוח להגיב, אם אין כח, אז לפחות לדרג את הפוסט, ובכל מקרה להרשם בצד ימין לקבלת עידכונים בדוא"ל, תודה.
מצב הרוח הלאומי מדוכדך, הצללים מתארכים וכך גם האיומים, ידידינו מתמעטים, אויבינו מתרבים ובעצם כל העולם נגדנו – אין תקווה. מאז תחילת ההתיישבות בישראל – טרם הקמת המדינה ועד היום, התאים התיאור הנ"ל ללא מעט תחנות בדרכו של העם היהודי בישראל.
כך היה בפרוץ מלחמת העצמאות ב 1948 כאשר צה"ל בחיתוליו התמודד עם כל צבאות ערב כנגד כל הסיכויים, כך היה ערב מלחמת ששת הימים, תקופה בה נטבע הביטוי "שהאחרון יכבה את האור" ביטוי שהמחיש את החרדה העזה אותה חשו תושבי המדינה שאוימו מכל הכיוונים, כאשר הכלכלה במיתון עמוק וסובלת מגרעון במאזן התשלומים, גלי ירידה שוטפים את הארץ לנוכח איומי נאסר מוביל התנועה הפאן ערבית. רבין סובל מהתקפי חרדה וננזף ע"י בן גוריון על כי סיבך את ישראל בעימות צבאי בתקופה בה אין לישראל בת ברית איסטרטגית. לוי אשכול סובל מהססנות, הגברים כולם מגויסים ובתל אביב תלמידי תיכון ממלאים שקי חול, בעצם המשק כולו משותק כאשר ישראל הקטנה מותחת את שריריה להגנה על הגבולות.
כך גם היה במלחמת ההתשה שבאה בעקבות מלחמת ששת הימים, מלחמה עקובה מדם - ביוני יולי 69 בלבד נהרגו 75 חיילי צה"ל בהפגזות הכבדות של הצבא המצרי על מעוזי התעלה.
אותו דיכאון לאומי איפיין גם את מלחמת יום כיפור מלחמה בה יוחסה למשה דיין האמירה כי הגיע "חורבן הבית השלישי" (הציטוט היה כנראה שגוי, אך פירסומו מעיד על האווירה באותם ימים).
גם בתקופת האינתיפאדה השנייה ב 2000, פחדנו לצאת מהבית, לנסוע באוטובוסים, לבלות במועדונים ולהתארח בבתי מלון או באירועי חתונה (בכולם היו פיגועי התאבדות).
בכל המקרים האלה, כמו גם היום נדמה היה לאויבנו כי הם פיצחו את סוד חוזקנו וסופנו קרב. בכל המקרים האלה לא מעט מאיתנו האמינו להם. אלא שההיסטוריה מוכיחה כי תמיד מצאנו את הדרך להכות אותם ולהתחזק עוד יותר.
אם נבדוק מה באמת עבר על ישראל בכל השנים האלה נראה כי בזכות מיטב בחורינו, בדיוק אלה שנלחמו בעופרת יצוקה ובלמו את המרמרה בגופם, כוחה של ישראל עולה מעימות לעימות. היום צה"ל חזק מתמיד, נהנה מעדיפות איכותית וכמותית, חיל אוויר חזק מאי פעם, צי צוללות גרעיניות, מערך הגנה נגד טילים מהמתקדמים בעולם, חיל שריון חזק ומאומן, לאחר הפקת לקחי מלחמת לבנון השניה הימחים מלאים, הכוחות מאומנים והכלכלה יציבה וצומחת. ישראל מצטרפת לאירגון 30 הכלכללות המפתחות בעולם ובעצם מצבינו טוב כמעט מתמיד - בטח בראיה היסטורית.
הצלחתנו וכוחנו הם כצנינים בעיני אויבנו וחלק מידידנו המדומים. המזימות לא פוסקות, המוח הקודח ממציא עוד ועוד רעיונות לתקוף את קיומנו - הפיזי או המוסרי, ככל שכוחנו עולה, ככל שהצלחתנו בולטת יותר כך גוברת השנאה, כך מתרבים השקרים - אך לי אין ספק, גם הפעם נוכל להם ונצא מחוזקים.
---------------------------------------------------------------------------------------------- חבר'ה, נא לא לשכוח להגיב, אם אין כח, אז לפחות לדרג את הפוסט, ובכל מקרה להרשם בצד ימין לקבלת עידכונים בדוא"ל, תודה.
הערב (יום ג') התפרסם כי דובר הבית הלבן יצא בהצהרה הרומזת כי ארצות הברית תהיה מוכנה לשקול ועדת חקירה בינלאומית לאירועי המשט לעזה. ואני אומר, עלינו לדרוש ועדת חקירה כזאת.
ביממה האחרונה חיפשתי בשורה של עיתונים מובילים בעולם (כולל - ניו יורק טיימס, וושינגטון פוסט, וול סטריט ג'ורנל ועוד) ולתדהמתי גיליתי שבכל קטעי הווידאו בהם נעשה שימוש בכתבות אין זכר לחומרים אותם שיחרר דובר צה"ל ובהם ניראית ההתקפה האכזרית על חיילנו, ההתקפה שהובילה לפתיחה באש. נראה כי הסיכוי היחידי לחשיפת האירועים הוא דרך וועדת חקירה שתגלה את האמת לגבי התנהגות משתתפי המשט ובין השאר גם את תפקידה השלילי של תורכיה והעומד בראשה בהדרדרות המצב.
איני נאיבי, אני מבין כי יש סיכוי גבוה כי גם תוצאות חקירה בינלאומית זו יהיו מוטות נגדנו, אך מצד שני, האם תוצאות ועדת גולדסטון לא היו מוטות? בשלב זה נראה כי יש סיכוי סביר כי ועדה כזו תיכפה עלינו גם אם לא נשתף פעולה, שיתןף פעולה יאפשר לנו להשפיע על מנדט הועדה ואולי גם על העומד בראשה (דבר שלא קרה בוועדת גולדסטון).
בהחלט ייתכן כי בחקירה כזו, ישראל תימצא "אשמה", אבל וועדה רשמית לא תוכל להתעלם מהגורמים האחרים כפי שגולדסטון עצמו לא התעלם מפשעי החמאס (אוקיי, אצלו זה היה ממש "במשורה"). בנוסף ייתכן כי הכרזה על וועדה כזאת תיבלום חלק המסערה הבילאומית.
כפי שכבר כתבתי, מעמדה האיסטרטגי של ישראל נפגע, בין השאר כתוצאה מיחיסה עם ארצות הברית ומהאידאולוגיה של נשיאה, בלית ברירה עלינו להיות יותר מחוכמים.
בשנים האחרונות התרגלנו לשמוע במסגרת ההערכה השנתית של המועצה לביטחון לאומי כי מצבה האסטרטגי של ישראל טוב ואף מתחזק בהשוואה לשנים קודמות. בדרך כלל, הערכות אלה התבססו על הפער בין כוחה הצבאי של ישראל לכוחן (המאוחד) של אויבותיה (באיכות ובכמות), מצבה הכלכלי הטוב של ישראל (בין השאר, תל"ג שנתי לנפש של למעלה מ 30 אלף דולר, הממקם אותנו בין 25 המובילות בעולם) והברית החזקה עם ידידתנו ההיסטורית ארצות הברית - המעצמה החזקה בעולם. בשנה האחרונה חל מהפך במגמה האמורה ואולי אף ניתן לומר כי היתרון האסטרטגי שלנו מצטמצם כתוצאה ממספר גורמים.
הגורם הראשון הוא היווצרות סדק בחומת היחסים האמריקאית ישראלית. לראשונה מזה הרבה שנים יש לפחות שתי חזיתות בהן האינטרסים האיסטרטגיים של שתי המדינות חלוקים. בחזית האיראנית, ישראל מאמינה כי איראן גרעינית הינה עובדה בלתי נסבלת ושבאין ברירה, יש לסכל את תוכניתה גם באמצעים צבאיים. לעומתה, ארה"ב, למרות השימוש התכוף במטבע השחוק כי היא אינה מסירה אף אופציה מהשולחן, לא מפספסת אף הזדמנות להצהיר כי פעולה צבאית היא מהלך מסוכן שתוצאותיו אינן ברורות. בחזית הסכסוך הערבי ישראלי, ארצות הברית מאמינה כי הסכסוך הישראלי פלשתינאי פוגע בה ומערער את היציבות האיזורית , ואילו ישראל מאמינה כי איראן והשאיפות להגמוניה אזורית שלה הן אלה שמפירות את היציבות האיזורית. אומנם, כמעט בכל התיחסות לחילוקי הדיעות בין ישראל לארצות הברית, האישים האמריקאים מחזקים את מחויבותם לביטחון ישראל בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, ואומנם לאחרונה עושה הממשל מאמצים להרגיע את הטונים ולהעביר את חילוקי הדיעות אל מאחורי הקלעים (אולי מתוך הבנה כי חיכוך גלוי מעודד את אויבי ישראל), אך עדיין אין חולק כי איכות היחסים ועמידותם אינם מוצקים כבעבר. בנוסף, אין להתעלם מההשפעה האסטרטגית של תפישת העולם של אובמה. אובמה מקדם רעיונות פציפיסטיים ביסודם, כדוגמת פירוז העולם כולו ואף ארצות הברית מכוחה הגרעיני, מקדם את רעיון ההידברות (engagemnet) ובעיקרון מאמין כי בדרך כלל מפריזים בחשיבותה של הלאומיות. רעיונות אלה, אשר בפני עצמם הם חיוביים ומבורכים, צריכים להדאיג מדינה שידידתה הגדולה מאמצת אותם ומצד שני מתמודדת עם אויבים שלא בהכרח מאמינים באותם רעיונות.
הגורם השני הוא איום הטילים. ישראל מכירה ומודעת למשמעות איום הטילים עוד מימי מלחמת עיראק הראשונה (1990), ולאיום הרקטות עוד מימי מבצע דין וחשבון ב 1993 (ואף קודם), אך בשנה האחרונה חצה איום זה מסה קריטית שהופכת אותו לגורם איסטרטגי משמעותי. בראיון שנתן אמש, הודה מזכיר ההגנה האמריקאי כי בידי חיזבאללה כמות טילים העולה על זו של רוב מדינות העולם. גם סוריה עצמה, מתוך הבנת נחיתותה הצבאית מצטיידת בכמויות אדירות של טילים אשר מבחינת הטווח, הדיוק והעוצמה מסכנים כל נקודה בישראל. לאיומים אלה יש להוסיף את הצטיידות חמאס בעזה ואף את איראן שבאופן קבוע משפרת את טווח ודיוק הטילים שלה. אומנם, בשלב זה שדרת הטילים האיראנית מבוססת על טילי שיהאב (2 ו 3), אך איראן כבר החלה בייצור טילי סאג'יל II המבוססים על דלק מוצק ומסוגלים להגיע לטווח של 2000 ק"מ. משמעות סוג הדלק והטווח המוגדל היא כי טילים אלה יהיו עמידים הרבה יותר בפני חיל האוויר הישראלי כתוצאה מזמן שיגור קצר (דלק מוצק) וטווח המשאפשר שיגור מעומק איראן מעבר להישג המטוסים הישראלים. יש להבין כי איום הטילים על ישראל אינו תקף רק לעורף האזרחי אלא גם לנקודות ריכוז כוחות צבאיות, בסיסי חיל אוויר ויעדי תשתית לאומית. תפיסה ריאליסטית של יכולות ישראל וחיל האוויר שלה להתמודד במספר רב של זירות בו זמנית כאשר חלקן משתרעים על שטחים אדירים ומרוחקים רק ממחישה את עוצמת האיום.
בהתחשב בכמות הטילים מהמקורות השונים והבנת מגבלות התקציב בהצטיידות במערכות הגנה (חץ ודומיו) ברור כי מערכות ההגנה הישראליות אינן מספקות פיתרון מלא לאיום הטילים. משמעות הדבר כי על ישראל להתבסס על הרתעה. אלא שלראשונה מרגישים אויבנו כי גם להם יש יכולת הרתעה. הגיעו הדברים כדי כך, עד שבתגובה לאיום של שר ישראלי כי בהיפתח מילחמת טילים עם ישראל, תשיב ישראל את סוריה לתקופת האבן השיב בכיר סורי כי סוריה תשיב את ישראל לתקופת האדם הקדמון. בין השאר, ציין הבכיר הסורי את יכולת סוריה לשגר כ 600 טילים ליום לעבר ישראל כולל כיסוי כל רצועת החוף שלה תוך שיתוק הנמלים וערי החוף. בעוד שניתן לטעון כי חלופת איומים זו אינה אלה תגרה מילולית ילדותית, הרי שיש לראות בה נסיון של הצדדים לעצב מאזן אימה אסטרטגי.
ולסיכום, לאחר שנים רבות, בהן עוצמתו של חיל האוויר הישראלי, מספר ואיכות הטנקים הישראלים, כמו גם מערכות נשק מתקדמות אחרות, העניקו לישראל ביטחון שאיפשר לה לקחת סיכונים מחושבים כדוגמת חיסול מורניה או תקיפת הכור הסורי, ניצבת ישראל בפני מאזן אימה חדש. גם אם ניתן להניח שעימות כולל בין ישראל לאויבותיה, יסתיים "בניצחון" ישראלי (מושג הדורש הגדרה ברורה לאור הדרך בה הסתיימו מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה) עדיין ניתן לומר בבירור כי על ישראל לתכנן את צעדיה מתוך הבנת מיצובה החדש .
נקודה למחשבה: האם על ישראל ליזום עימות צבאי, שמטרתו לשנות את המצב הנ"ל לפני שהמצב יחמיר אף יותר, או שעליה להכיל את האיומים הנ"ל מתוך כוונה לדחות את העימות הבא ככל האפשר ?
---------------------------------------------------------------------------------------------- חבר'ה, נא לא לשכוח להגיב, אם אין כח, אז לפחות לדרג את הפוסט, ובכל מקרה להרשם בצד ימין לקבלת עידכונים בדוא"ל, תודה.
יחסי ישראל ארה"ב במשבר מתמשך. לכאורה מוקד המחלוקת הוא סירוב ראש הממשלה נתניהו להסכים להקפאת בניה בשכונות היהודיות במזרח ירושליים, אלא שבחינה מקיפה של צעדי ואמירות הממשל מראה כי המחלוקת על ירושליים היא רק אחד הבטויים להחלטה אסטרטגית של הממשל להתקרב לאיסלאם על חשבון היחסים עם הידידה ההיסטורית.
בשולי וועידת הגרעין שהתכנסה בשבוע שעבר בארה"ב, צוטט אובמה כאומר שהסיכסוך במזרח התיכון עולה לנו בצורה משמעותית בדם ותקציב, אמירה שבעיני פרשנים רבים מבטאת את המהפך בהתיחסות הממשל לישראל. השבוע נודע כי מצריים מתכננת לנצל את כינוס ועידת האו"ם לבקרת נשק גרעיני האמורה להתכנס בחודש הבא, לצורך הפעלת לחץ על ישראל להצטרף לאמנה לאי הפצת נשק גרעיני (NPT). עד כאן אין חדש, אלא שבאופן חסר תקדים נודע ממקורות דיפלומטיים אמריקאים כי, בנוסף לצרפת ובריטניה, ארצות הברית שוקלת לתמוך בלחץ הזה. במקביל נוקט הממשל בצעדי חיזור שקטים אחרי המוסלמים בארה"ב, כולל מינויים של אישים מוסלמים שנויים במחלוקת לתפקידים משמעותיים בממשלו, כמו גם אוסר שימוש במושגים כמו איסלאם וג'יהאד במסמך הגדרת אסטרטגית הביטחון הלאומי האמריקאי. בנוסף לכל זה, במאמר דיעה שחצני תקף אתמול מרטין אינדיק, השגריר האמריקאי לשעבר, את מדיניות נתניהו וטען כי עליו לבחור בין ידידותו של נשיא ארה"ב לבין מפלגות הימין בממשלתו ובעצם קרא לו לוותר על ירושלים כפי שבגין וויתר על סיני ושרון על עזה (אם הוא חפץ בידידות אובמה..). כמובן שאינדיק לא טרח לחזות מה יקרה אם נתניהו אכן יוותר על מפלגות הימין.
דווקא הקריאה האחרונה של מר אינדיק גרמה לי לחשוב, לכאורה מוצבות בפני ישראל שתי אפשרויות - האחת, לוותר על השכונות היהודיות במזרח ירושלים בניגוד לכל הגיון (עוד טרם המשא ומתן) והשניה להעמיק את המשבר עם ארצות הברית. אלא, שהאמת היא שיש אופציה שלישית והיא מתן גבוי של קדימה וציפי לבני להתעקשות של נתניהו. הרי ציפי לבני, כמי שמטיפה לפוליטיקה נקייה וכמי שגדלה בבית רוויזיוניסטי צריכה להעמיד את ירושלים לפני אינטרסים פוליטיים ציניים (ההולמים את עמיתה רמון). לו ציפי ליבני היתה פונה בפומבי לנשיא ארה"ב ואומרת שירושלים מאוחדת היא מעל לכל מחלוקת ונהנית מקונצנזוס ישראלי ושום מפלגת שלטון, ימין או שמאל, לא תוותר עליה כתנאי מקדים למשא ומתן (ברמז על נכונות לפשרה על השכונות הערביות במהלך המשא ומתן). יש סיכוי כי אז היה מבין אובמה כי מול חזית כזאת יקשה עליו לכופף את ידי נתניהו. בנוסף, כמנהיגה ציונית אמיתית, היה על ליבני לסרב לקבלת שלטון שניתן לה בלחץ לא מוסרי של מעצמה חיצונית. אלא שכנראה המקיאווליזם של רמון דבקה גם בה. יש להניח שצעד כזה של לבני לא היה הופך את מגמת ההתרחקות של אובמה, אך ייתכן שהיה מעכב אותה או מציב את אובמה בעמדה פחות נוחה להמשך הפעלת לחץ מרסק על ישראל.
יש לזכור כי נתניהו הפסיד את השלטון בכהונתו הראשונה כתוצאה מחתימתו על הסכם וואי עם עראפת. גם אז, השמאל הישראלי (אז בהנהגת ברק) לא תמך במנהיג הימני ששירת למעשה את האג'נדה שלו והניח לו ליפול. אם זכרוני אינו מטעה אותי, גם אז רמון היה בקלחת. אם כך, אנו האזרחים צריכים לצאת ולומר לציפי לבני בקול רם וברור, אם את רוצה בעתיד את אמוננו, התגייסי והתייצבי להגנת האינטרסים של מדינת ישראל.
---------------------------------------------------------------------------------------------- חבר'ה, נא לא לשכוח להגיב, אם אין כח, אז לפחות לדרג את הפוסט, ובכל מקרה להרשם בצד ימין לקבלת עידכונים בדוא"ל, תודה.
ציוני, מאמין במדינת ישראל יהודית ודמוקרטית. פרגמטי ושואף לשלום, אך מבין כי עד שנגיע להסכם המיוחל עלינו להיות חזקים, נחושים וללא ספקות לגבי זכויותינו בארץ הזאת.
עובד בתחום ההייטק, נשוי לג'ואל, אב לשניר, עדן ואריאל.
