בשנים האחרונות התרגלנו לשמוע במסגרת ההערכה השנתית של המועצה לביטחון לאומי כי מצבה האסטרטגי של ישראל טוב ואף מתחזק בהשוואה לשנים קודמות. בדרך כלל, הערכות אלה התבססו על הפער בין כוחה הצבאי של ישראל לכוחן (המאוחד) של אויבותיה (באיכות ובכמות), מצבה הכלכלי הטוב של ישראל (בין השאר, תל"ג שנתי לנפש של למעלה מ 30 אלף דולר, הממקם אותנו בין 25 המובילות בעולם) והברית החזקה עם ידידתנו ההיסטורית ארצות הברית - המעצמה החזקה בעולם. בשנה האחרונה חל מהפך במגמה האמורה ואולי אף ניתן לומר כי היתרון האסטרטגי שלנו מצטמצם כתוצאה ממספר גורמים.
הגורם הראשון הוא היווצרות סדק בחומת היחסים האמריקאית ישראלית. לראשונה מזה הרבה שנים יש לפחות שתי חזיתות בהן האינטרסים האיסטרטגיים של שתי המדינות חלוקים. בחזית האיראנית, ישראל מאמינה כי איראן גרעינית הינה עובדה בלתי נסבלת ושבאין ברירה, יש לסכל את תוכניתה גם באמצעים צבאיים. לעומתה, ארה"ב, למרות השימוש התכוף במטבע השחוק כי היא אינה מסירה אף אופציה מהשולחן, לא מפספסת אף הזדמנות להצהיר כי פעולה צבאית היא מהלך מסוכן שתוצאותיו אינן ברורות. בחזית הסכסוך הערבי ישראלי, ארצות הברית מאמינה כי הסכסוך הישראלי פלשתינאי פוגע בה ומערער את היציבות האיזורית , ואילו ישראל מאמינה כי איראן והשאיפות להגמוניה אזורית שלה הן אלה שמפירות את היציבות האיזורית. אומנם, כמעט בכל התיחסות לחילוקי הדיעות בין ישראל לארצות הברית, האישים האמריקאים מחזקים את מחויבותם לביטחון ישראל בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, ואומנם לאחרונה עושה הממשל מאמצים להרגיע את הטונים ולהעביר את חילוקי הדיעות אל מאחורי הקלעים (אולי מתוך הבנה כי חיכוך גלוי מעודד את אויבי ישראל), אך עדיין אין חולק כי איכות היחסים ועמידותם אינם מוצקים כבעבר. בנוסף, אין להתעלם מההשפעה האסטרטגית של תפישת העולם של אובמה. אובמה מקדם רעיונות פציפיסטיים ביסודם, כדוגמת פירוז העולם כולו ואף ארצות הברית מכוחה הגרעיני, מקדם את רעיון ההידברות (engagemnet) ובעיקרון מאמין כי בדרך כלל מפריזים בחשיבותה של הלאומיות. רעיונות אלה, אשר בפני עצמם הם חיוביים ומבורכים, צריכים להדאיג מדינה שידידתה הגדולה מאמצת אותם ומצד שני מתמודדת עם אויבים שלא בהכרח מאמינים באותם רעיונות.
הגורם השני הוא איום הטילים. ישראל מכירה ומודעת למשמעות איום הטילים עוד מימי מלחמת עיראק הראשונה (1990), ולאיום הרקטות עוד מימי מבצע דין וחשבון ב 1993 (ואף קודם), אך בשנה האחרונה חצה איום זה מסה קריטית שהופכת אותו לגורם איסטרטגי משמעותי. בראיון שנתן אמש, הודה מזכיר ההגנה האמריקאי כי בידי חיזבאללה כמות טילים העולה על זו של רוב מדינות העולם. גם סוריה עצמה, מתוך הבנת נחיתותה הצבאית מצטיידת בכמויות אדירות של טילים אשר מבחינת הטווח, הדיוק והעוצמה מסכנים כל נקודה בישראל. לאיומים אלה יש להוסיף את הצטיידות חמאס בעזה ואף את איראן שבאופן קבוע משפרת את טווח ודיוק הטילים שלה. אומנם, בשלב זה שדרת הטילים האיראנית מבוססת על טילי שיהאב (2 ו 3), אך איראן כבר החלה בייצור טילי סאג'יל II המבוססים על דלק מוצק ומסוגלים להגיע לטווח של 2000 ק"מ. משמעות סוג הדלק והטווח המוגדל היא כי טילים אלה יהיו עמידים הרבה יותר בפני חיל האוויר הישראלי כתוצאה מזמן שיגור קצר (דלק מוצק) וטווח המשאפשר שיגור מעומק איראן מעבר להישג המטוסים הישראלים. יש להבין כי איום הטילים על ישראל אינו תקף רק לעורף האזרחי אלא גם לנקודות ריכוז כוחות צבאיות, בסיסי חיל אוויר ויעדי תשתית לאומית. תפיסה ריאליסטית של יכולות ישראל וחיל האוויר שלה להתמודד במספר רב של זירות בו זמנית כאשר חלקן משתרעים על שטחים אדירים ומרוחקים רק ממחישה את עוצמת האיום.
בהתחשב בכמות הטילים מהמקורות השונים והבנת מגבלות התקציב בהצטיידות במערכות הגנה (חץ ודומיו) ברור כי מערכות ההגנה הישראליות אינן מספקות פיתרון מלא לאיום הטילים. משמעות הדבר כי על ישראל להתבסס על הרתעה. אלא שלראשונה מרגישים אויבנו כי גם להם יש יכולת הרתעה. הגיעו הדברים כדי כך, עד שבתגובה לאיום של שר ישראלי כי בהיפתח מילחמת טילים עם ישראל, תשיב ישראל את סוריה לתקופת האבן השיב בכיר סורי כי סוריה תשיב את ישראל לתקופת האדם הקדמון. בין השאר, ציין הבכיר הסורי את יכולת סוריה לשגר כ 600 טילים ליום לעבר ישראל כולל כיסוי כל רצועת החוף שלה תוך שיתוק הנמלים וערי החוף. בעוד שניתן לטעון כי חלופת איומים זו אינה אלה תגרה מילולית ילדותית, הרי שיש לראות בה נסיון של הצדדים לעצב מאזן אימה אסטרטגי.
ולסיכום, לאחר שנים רבות, בהן עוצמתו של חיל האוויר הישראלי, מספר ואיכות הטנקים הישראלים, כמו גם מערכות נשק מתקדמות אחרות, העניקו לישראל ביטחון שאיפשר לה לקחת סיכונים מחושבים כדוגמת חיסול מורניה או תקיפת הכור הסורי, ניצבת ישראל בפני מאזן אימה חדש. גם אם ניתן להניח שעימות כולל בין ישראל לאויבותיה, יסתיים "בניצחון" ישראלי (מושג הדורש הגדרה ברורה לאור הדרך בה הסתיימו מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה) עדיין ניתן לומר בבירור כי על ישראל לתכנן את צעדיה מתוך הבנת מיצובה החדש .
נקודה למחשבה: האם על ישראל ליזום עימות צבאי, שמטרתו לשנות את המצב הנ"ל לפני שהמצב יחמיר אף יותר, או שעליה להכיל את האיומים הנ"ל מתוך כוונה לדחות את העימות הבא ככל האפשר ?
----------------------------------------------------------------------------------------------
חבר'ה, נא לא לשכוח להגיב, אם אין כח, אז לפחות לדרג את הפוסט, ובכל מקרה להרשם בצד ימין לקבלת עידכונים בדוא"ל, תודה.
נראה לי שעדיף ליזום, לחכות לשעת כושר מודיעינית בה מקבלים מידע בטוח, מהימן ומוצלב ממקורות שונים שראשי המשטר האיראני נמצאים במקום מסויים. הצוללות שולחות כמה טילים, מחסלים את ההנהגה, באותה הזדמנות גם כמה יעדים נוספים של המשטר כדי לרסקו, ואולי גם את הכורים. במקביל לנסות לחסל את הנהגת החיזבאללה והחמאס. אם המלחמה תפרוץ מנקודה זו זה יהיה יתרון אדיר עבורנו. ששת הימים שתיים.
השבמחקתגובה לאנונימי: אתה חי בסרט. אני מניח שמי שיהיה אחראי למבצע שהצעת הוא הלוחם רב הפעלים מר טום קרוז. הוא עשה את זה במשימה בלתי אפשרית, ויש סיכוי מצויין שהוא יצליח לחזור על ההישג. אם ישראל תיזום מהלך, הוא יהיה בגדר "אם כל המלחמות". זה לא עוד מבצע כדוגמת אנטבה או השמדת הכור בעיראק. זו תהיה מלחמה שישראל ניצבת בגבה אל הקיר. משחקי מלחמה בבלוג, שונים מתכתיבי מציאות. להערכתי, הסיכוי למבצע כפי שתיארת, קלוש ביותר.
השבמחקצריך לחזור לעקרונות האסטרטגים המקוריים של ישראל, כלומר העברה של המלחמה לשטח האויב כמה שיותר מהר, מלחמה קרקעית מהירה על מנת להגיע להכרעה. זאת אומרת שדווקא לחימה קרקעית, עם מטרות צנועות, קונבנציונאלית אבל מותאמת ללוחמי גרילה היא התשובה, לפחות במקרה של סוריה, לבנון, עזה, והגדה.
השבמחקאנחנו צריכים להיות מסוגלים, והאויבים שלנו צריכים להאמין שאנחנו מסוגלים לספוג את מתקפות הטילים, להדוף את מתקפת התעמולה, להסתער בכל הכח לשטח האויב, לנצח כוחות לוחמים של האויב גם אם הם לוחמי גרילה המסתתרים במחילות, להתקדם לכבוש ולהרוס עד שהקהילה הבינ"ל תעצור אותנו עם הפסקת אש. הם צריכים להאמין שאם לא יעצרו אותנו אנחנו נמשיך להתקדם ולכבוש בזמן שהם יפסידו בקרבות ויאבדו שטח. הם צריכים לפחד מנכבה. באותו הזמן הפסקת אש כפויה על ידי הקהילה הבינ"ל בזמן שנראה שאנחנו מנצחים משרת את האינטרס שלנו. זה חוסך מאיתנו את הצורך להמשיך להתקדם, ואת העורף להמשיך לספוג בזמן שהתעמולה נגדנו מתעצמת, כל זה ברדיפה אחר מטרות מעורפלות ובלתי ניתנות להשגה. במלחמה כזו ישראל מנצלת את היתרונות שלה ומבססת הרתעה אמיתית במקום לדשדש בשדה הקרב ולספוג טילים בעורף במשך ימים רבים בזמן שהיא לא באמת מאיימת על האויב וסופגת תעמולה אנטי ישראלית שמתגברת בכל יום.
אם ישראל יכולה לעמוד בתנאים אלה: לספוג את הטילים למשך זמן קצר בזמן שהיא מעבירה את החזית לשטח האויב ומנצחת, והסכמה להפסקת אש תוך זמן קצר, אז מלחמה כזו תיתפס כנצחון ישראלי, והאויבים שלנו ירתעו מלהילחם נגדנו.
כך ישראל ניצחה בעבר. מה שהשתנה זה (א) שהעורף צריך לספוג טילים -- דבר שאפשר לעמוד בו עם שילוב של מערכות נגד טילים ועורף ממוגן. (ב) הלחימה היא נגד לוחמי חי"ר מאומנים שלא לובשים נדים ופעולים בתוך שטח אזרחי. (ג) תעמולה היא חלק בלתי נפרד מהמלחמה, כלומר צריך לשלוט במסר התקשורתי על ידי שליטה בתמונות. כאשר ישראל היא הצד המסתער, והתמונות שמגיעות לתקשורת הם תמונות של ישראלים נכנסים לשטח, מנצחים לוחמים של האויב ומוצאים נשק שמוסתר בבתים, אז המסר הישראלי הוא שיעבור. אם במקום זאת ישראל מדשדשת בלי מטרות ברורות, משאירה את התקשורת בחוץ, תוקפת מהאויר בשטח שנמצא תחת שליטה תקשורתית של הצד השני, אז הוא שולט במסר.
אם ישראל יכולה להיות מסוגלת לעשות את מה שהיא עשתה בעבר, כלומר להעביר את המלחמה לשטח האויב, לנצח בקרבות ולאיים על האויב באמת, ומצד שני להתאים את עצמה לאיומים החדשים, כלומר מיגון עורף, גרילה ותקשורת, אז תהיה לה הרתעה אמיתית, ואולי היא לא תצטרך להילחם.
במקרה של איראן אין את האלמנט הקרקעי, אבל במקרה הזה היכולת לפגיעה מהאויר באמצעות טילים או מטוסים משמשת את אותה מטרה שתקיפה קרקעית משמשת במקרה הקודם. התקפות אויריות על לבנון או עזה בלי כיבוש קרקעי משרתת את האויב, כי הם סופגים את המתקפה, ושולטים בתמונות ובמסר שהם: אנחנו יכולים לירות בזמן שישראל רק פוגעת באזרחים. היתרון האוירי של ישראל נתפס כמובן מאליו והופך לנטל. לעומת זאת מתקפה אוירית על מדינה רחוקה כמו איראן היא יכולת מרשימה. אם ישראל נתפסת כמסוגלת לעשות זאת אז יש הרתעה.
בכל מקרה ישראל לא צריכה ליזום מלחמה אם היא לא יכולה לעמוד בתנאים האלה (היא לא הייתה מוכנה בלבנון, ומוכנה רק חלקית בעזה). אם היא מוכנה אז יש שאיפה מסויימת להוכיח זאת לאויב כדי לבסס הרתעה. אבל לא צריך לתקוף אלא אם כן יש הצדקה ברורה. צריך להתאמן ולהתכונן בצורה גלויה שתיצור את הרושם שאנחנו מסוגלים לממש יכולת כזו במקרה הצורך. זה עשוי להיות מספיק כדי להרתיע, ועשוי לחסוך את הצורך במלחמה.
לבנון הייתה הפרה של כל הכללים האלה.
אני מזדהה ומסכים לחלוטין עם הניתוח והמסקנות של מיכה. הייתי מוסיף רק, שבמקרה של סוריה הגישה שלו היא אף יותר אפקטיבית. התקדמות קרקעית לקראת דמשק תיצור את המנופים המתאימים.
השבמחקבתור העורף האיסטרטגי של החיזבאללה,הם כבר יידעו לרסן אותם ולמנוע מהם אספקה וחימוש. בגישה הזו באים לידי בטוי היתרונות הקלסיים של תנועה ואש של צה"ל.
בסופו של יום הצלחה או כישלון יקבעו ע"י השיטה.
השבמחקבכל מלחמותיה של ישראל דבר אחד היה ברור, המלחמה היא על עצם קיומה של המדינה, המלחמה היא מלחמת קיום ושליטה על השטחים המצומצמים שבשרותינו.
לפיכך גם במקרה הנ"ל עלינו לפעול בדיוק באותה צורה ודרך, על הממשלה להכין את תושביה מבעוד מועד לאפשרות נמצאים בפני מלחמת חורמה נוספת, מלחמה שיכולה להוביל לאבדן הריבונות של עמנו על אדמתנו, לא אוכל להדגיש עד כמה חשוב להמחיש את גודל האסון הפוטנציאלי בכדי שהאומה תדע לשנס מותניה ולצאת לעבודה.
טקטית אני מאמין שעל כוחותינו לראות בסוריה כיעד המרכזי,
-סוריה מממנת ומאמנת את כוחות הגרילה של החיזבאללה -לסוריה יש מערך רקטי אדיר וגדול משמעותית מזה שבלבנון בידי החיזבאללה.
ולפיכך עלינו לפעולבמהירות ובנחרצות אך בו בזמן להיות מוכנים לימים של ירי מאסיבי על עורפינו מצד כוחות החיזבאללה והסורים עד שנגיע לעמדה אסטרטגית נוחה מבחינתנו (כוחותינו שולטים בבירות ובדמשק).
בנוסף אני מאמין שפיתוחים אחרונים בתחום המיגון מפני ירי טילים תלול מסלול כמו כיפת ברזל,קלע דוד,
נאוטילוס ושיפורים משמעותיים במערכת הפטריוט בגיבוי מערכת החץ וספינות טילים אמריקאיות בעלות מערכת האייג'יס נותנות לחיל הנ"מ הישראלי את האפשרות להגן על תושבי המדינה במידה כזו או אחרת.
כוחו הקונבנציונלי של צה"ל הינו לא ניתן לערעור לא ע"י צבא סוריה ובטוח שלא ע"י החיזבאללה מנקודת הנחה זו עלינו לפעול, הן במישור הצבאי והן במישור המדיני.
אני אזרח אמריקאי מזה שנים רבות והתחביב שלי הוא איסוף ואחזקת כלי נשק לשימוש בתחרויות קליעה. יש לי שישה רובי צלפים מסוגים שונים, שמונה אקדחים ושלושה רובי ציד.
השבמחקמשמע, יש לי ארסנל לא קטן של כלי נשק בקליברים שונים ולמטרות שונות.
אבל, באם אי פעם אהיה חייב (וזאת סתם כדוגמא), להגן על משפחתי,נניח, מפני שודדים/פורצים או כל דורשי רעה אחרים, עצם העובדה שיש לי מספר רב של כלי נשק ממש לא יעזור לי בהרבה מפני שיש לי רק שתי ידיים ואני אוכל להשתמש רק בכלי נשק אחד להגנתי.
אותו דבר הוא היחס בין מספר הטילים המשוכללים שיש בידי חיזבאללה לבין מספר ה''חיילים'' שבארגון הזה שמאומנים בהפעלתם, כי אפילו אם לחיזבאללה ישנם מיליון טילים אנחנו חייבים לא לשכוח שיש להם רק כ–1,000 ''חיילים'' ושרק חלק קטן מהם מסוגל להפעיל טילים שהם הרבה יותר מסובכים מהקטיושות שלא גרמו לנזק ממשי במלחמת לבנון האחרונה.
המלחמה הבאה כבר כאן - ואנחנו מפסידים. אם יש משהו שארגוני הטרור לימדו את האיראנים (ואנחנו כל הזמן מפספסים) זה שהקרב הוא על דעת הקהל העולמית - ולא מול האיש בצד השני של הרובה/המשגר. ניצחון במלחמה הוא קודם כל תודעתי (זה אפילו רשום בעקרונות צה"ל איפשהו). זו הסיבה, לדעתי, למעבר ל"לוחמה רקטית" - כי לא משנה כמה אחוזים מסוריה יספרו לך שכבשו, העובדה שנפל טיל והרג את הבת של השכנים שלך או את ההורים המבוגרים שלך משפיע הרבה יותר.
השבמחק1) "התקדמות קרקעית לקראת דמשק תיצור את המנופים המתאימים.
השבמחקבתור העורף האיסטרטגי של החיזבאללה,הם כבר יידעו לרסן אותם ולמנוע מהם אספקה וחימוש."
במקרה של מלחמה ישירה מול סוריה, יכול להיות שאסד ינסה לשחזר את ה'הצלחה' של החיזבאללה. כלומר הוא ינסה להסתיר את הצבא שלו ולהשתמש בלוחמי קומנדו לבושים אזרחית ומוסתרים בבונקרים בתוך אוכלוסיה אזרחית, כדי לעקב את יכולת התנועה של צה"ל תוך כדי המשך ירי הטילים. בסופו של דבר, מכיוון שזו דרך הלחימה המקובלת כיום, בכל מקום מאפגניסטן ועד סומליה, זו דרך הלחימה שצה"ל צריך להיות מוכן אליה. אני לא מומחה, אבל כבר ב-73 הסורים והמצרים ניסו לאזן את כוחם מול צה"ל עד ידי שימוש בחיילי קומנדו רגליים. אבל אני מאמין שאם צה"ל יהיה מוכן לכך, הוא יוכל להתמודד גם עם האיום הזה.
אבל, אם סוריה לא תתערב ישירות במלחמה בינינו לבין חיזבאללה, אני לא חושב שישראל צריכה לפתוח חזית שניה נגדה. משתי סיבות:
א) אני לא חושב שסוריה יכולה לומר לחיזבאללה מה לעשות בצורה כל כך ישירה, לפחות לא במצב מלחמה.
ב) אני חושב שזו טעות עקרונית שמקובל בישראל לחשוב שמתקפה צבאית היא אמצעי לחץ יעיל. בזמן מלחמה שני הצדדים מעדיפים לספוג ולסבול רק כדי להימנע מלהראות כצד שנכנע ללחץ. הערבים בוודאי מוכנים לספוג הרבה רק כדי לשמור על כבודם. אז מה קורה, אנחנו נלחמים יום אחר יום מתוך תקווה נכזבת שהלחץ שלנו יישא פרי. בינתיים, גם אם צה"ל מוכן יותר טוב, כל יום שעובר הוא עוד יום שבו ישראל סופגת טילים, שבו חיילים עלולים לעשות טעות שתגרום לאובדן של חיי חיילים ישראלים או אזרחים של האויב, שבו ישראל שוקעת עמוק יותר לתוך שטח האויב. עוד יום שבו ישראל מתעלמת מהקריאות להפסקת אש, שבו הלחץ על ישראל גובר, ושבו אויבי ישראל במערב מארגנים עוד ועוד הפגנות. בסופו של דבר ישראל נכנעת, ואז הצד השני מכריז ניצחון רק בגלל שלא נכנע ללחץ.
מה שאני מציע זה מודל אחר. ישראל תוקפת במלוא העוצמה, קרקעית. היא מראה שהיא יכולה לנצח את האויב בקרב פנים מול פנים, גם מול כוחות גרילה, היא מראה שהאויב לא יכול למנוע ממנה לכבוש שטח ולהגיע למוקדי כוח סמליים. היא מראה שהיא יכולה לאיים על האויב בצורה ממשית, במקום רק לתקוף מהאוויר בצורה לא אפקטיבית בזמן שהאויב יושב בטוח בבונקרים. בינתיים היא גם הורגת לוחמים, הורסת תשתית צבאית וגם מבנים אזרחיים בשטח אותו היא כובשת (אבל לא תשתיות מים ודברים כאלה). היא עושה זאת תוך שילוב של מערך תעמולתי אפקטיבי (כדאי לעשות מה שהאמריקאים עושים ולתת לתקשורת להתלוות לחיילים, מה שגורם להזדהות). והיא עושה כל זאת מהר מאד. ואז אחרי ימים ספורים, היא מסכימה ללחץ האמריקאי להפסקת אש. הצד השני מסכים, כי הוא זקוק לה יותר מאיתנו, אבל הפסקת אש היא לא אובדן כבוד מוחלט מבחינתו. עדיין המלחמה מסתיימת במצב שבו ברור מי היה הצד החזק, והעורף לא סופג יותר מדי נזק. בשלב הזה, אחרי המלחמה, אחרי שצה"ל הוכיח את כוחו,כאשר יש כבר הפסקת אש, אז ההרתעה עובדת שומרת על הפסקת האש, וקונה לנו תקופת זמן של שקט, שזה בעצם מה שישראל צריכה כדי להתקיים בצורה נורמאלית במצב שבו אי אפשר להגיע לשלום. בתקופת השקט ישראל מתכוננת למלחמה הבאה, והכוננות שלה משמשת גורם מרתיע נוסף. כמו כן היא יכולה לנצל את הזמן כדי להגיע לשלום אם אויביה מעמדת כוח, אם אפשר להגיע לשלום או לכל הפחות היא מנהלת מו"מ כדי להיראות טוב וכדי לדחות את המלחמה הבאה עוד קצת. בנוסך לכך הנזק החומרי שנגרם לאויב עולה לו בעוד הוצאות. אי אפשר למנוע ממנו להתחמש מחדש. אבל ברה"מ נפלה מסיבות כלכליות, ואולי גם איראן תיפול מסיבות דומות. כסף שהולך לשפץ בעלי ברית זה כסף שלא הולך לאיראן.
) "לפיכך גם במקרה הנ"ל עלינו לפעול בדיוק באותה צורה ודרך, על הממשלה להכין את תושביה מבעוד מועד לאפשרות נמצאים בפני מלחמת חורמה נוספת, מלחמה שיכולה להוביל לאבדן הריבונות של עמנו על אדמתנו, לא אוכל להדגיש עד כמה חשוב להמחיש את גודל האסון הפוטנציאלי בכדי שהאומה תדע לשנס מותניה ולצאת לעבודה."
השבמחקנכון מאד. זו הייתה הטעות של לבנון. הערבים לא רוצים מלחמות גדולות. הם רוצים מלחמות בעצימות נמוכה בלי ניצחון מובהק, שנגררות למשך שנים. הם רוצים מלחמות התשה -- קצת טילים, קצת ירי, קצת מחבלים מתאבדים, קצת חטיפות, אבל לא מלחמה שמאיימת עליהם ממש. עבור ישראל עדיפות מלחמות גדולות אך קצרות עם הפסקות אש ארוכות ביניהם. לכן ישראל צריכה לצאת למלחמות בכל העוצמה, עם מילואים ומשק לשעת חירום וגיוס של כלל החברה ומוכנות העורף. בצורה כזו, אולי נוכל להימנע ממלחמות, כי הצד השני מעדיף להימנע ממלחמות כאלה. זה לא אומר שעל כל פגיעה צריך לפתוח במלחמה כוללת. אבל באותה מידה צריך להימנע ממציאות שבה ישראל סופגת באופן שיטתי מתקפות עליה מצד אויב שמניח שישראל לא תהיה מוכנה למלחמה כוללת.
כמובן צריך גם להיות מוכנים לכל זאת גם למקרה שבו הצד השני (סוריה או איראן) כן ינסה לפתוח במלחמה גדולה.
3) "לפיכך עלינו לפעול במהירות ובנחרצות אך בו בזמן להיות מוכנים לימים של ירי מאסיבי על עורפינו מצד כוחות החיזבאללה והסורים עד שנגיע לעמדה אסטרטגית נוחה מבחינתנו (כוחותינו שולטים בבירות ובדמשק)."
הערך האסטרטגי בשליטה בירות או דמשק הוא מפוקפק. ניהול עיר בירה עוינת זה רעיון רע. אבל האויב חייב להאמין שאנחנו מסוגלים להגיע לבירות ודמשק, ושאנחנו נעשה זאת אם לא תהיה הפסקת אש מהר. כדי שהאיום הזה יהיה אמין אנחנו באמת צריכים להיות מסוגלים לעשות זאת, ואפילו להגיע קרוב. בעופרת יצוקה אנשי פת"ח אמרו שישראל צריכה לתקוף מוקדי כוח סמליים של החמאס -- אותם משרדים שהחמאס תפס כשהוא השתלט על עזה. המטרה לא הייתה צריכה להיות כיבוש עזה, אבל היא הייתה צריכה להראות שצה"ל יכול ומוכן להגיע ללב שטח השליטה של האויב. מבחינה סמלית זה היה ניצחון (ואולי גם רווח מודיעיני). אבל צה"ל בזבז ימים לפני שהכניס כוחות לרצועה, ועוד ימים רבים לפני שנכנס לעיר עזה. במשך הימים האלה הלחץ על העורף ועל ישראל גבר.
4) "בנוסף אני מאמין שפיתוחים אחרונים בתחום המיגון מפני ירי טילים תלול מסלול כמו כיפת ברזל,קלע דוד,
נאוטילוס ושיפורים משמעותיים במערכת הפטריוט בגיבוי מערכת החץ וספינות טילים אמריקאיות בעלות מערכת האייג'יס נותנות לחיל הנ"מ הישראלי את האפשרות להגן על תושבי המדינה במידה כזו או אחרת."
התפקיד של מערכות ההגנה האלה הוא כפול. במקרה של מתקפה קטנה שלא מובילה למלחמה, אז המטרה היא להגן על אזרחי ישראל בדיוק כפי שפטרול וגדר גבול מגנים עליה מחדירות. במקרה של מלחמה התפקיד שלהם דומה לתפקיד של חיל האוויר בעבר -- להגן על העורף ולאפשר לו לעמוד במתקפה הזמן שצה"ל חותר להכרעה בשדה הקרב. אבל הכרעה היא לא מיגור הטרור או חיסול החיזבאללה או הפלת שלטון אסד. המטרה היא הפסקת אש בתנאי ניצחון ברורים, ואם הרתעה שתבטיח שהפסקת האש תחזיק מעמד להרבה זמן.
5) "כוחו הקונבנציונלי של צה"ל הינו לא ניתן לערעור לא ע"י צבא סוריה ובטוח שלא ע"י החיזבאללה מנקודת הנחה זו עלינו לפעול, הן במישור הצבאי והן במישור המדיני."
השבמחקבלבנון כוחו הקונבנציונלי של צה"ל לא הוכיח את עצמו. אבל האשמה היא עלינו. בעופרת יצוקה המצב שופר, אבל אנחנו חייבים ללמוד איך להילחם במלחמות כאלה -- צבא מאומן, הגנת העורף, התמודדות עם תעמולה.
6) "המלחמה הבאה כבר כאן - ואנחנו מפסידים. אם יש משהו שארגוני הטרור לימדו את האיראנים (ואנחנו כל הזמן מפספסים) זה שהקרב הוא על דעת הקהל העולמית - ולא מול האיש בצד השני של הרובה/המשגר. ניצחון במלחמה הוא קודם כל תודעתי (זה אפילו רשום בעקרונות צה"ל איפשהו). זו הסיבה, לדעתי, למעבר ל"לוחמה רקטית" - כי לא משנה כמה אחוזים מסוריה יספרו לך שכבשו, העובדה שנפל טיל והרג את הבת של השכנים שלך או את ההורים המבוגרים שלך משפיע הרבה יותר."
זה נכון שהאלמנט התודעתי הוא חשוב גם פנימית וגם מול שאר העולם. אבל זה לא אומר שאנחנו חסרי אונים. העורף הישראלי הוכיח יכולת נפשית לעמוד בפני מתקפות. הבעיה הייתה שהצבא בזבז את הנחישות הזו כאשר הוא דשדש בלי מטרות ברורות וגרר את המלחמה למשך שבועות. אם צה"ל נתפס כמנצח בחזית אז העורף יחזיק מעמד, וגם בלחץ הבינ"ל אפשר לעמוד. אם העורף מוכן למתקפה יהיה לו יותר קל לעמוד במלחמה. אם צה"ל יעבוד מהר ויסכים להפסקת אש בלי לרדוף אחרי מטרות שאינן ניתנות להשגה, אז העורף לא יצטרך לעמוד במתקפה למשך זמן ארוך, וגם הלחץ על ישראל יהיה נסבל. בנוסף לכך שימוש חכם באמצעי תעמולה (תמונות של חיילים מנצחים וכו') יכול לעזור לעורף לעמוד במלחמה,בזמן שאווירה היסטרית של שטטל בפוגרום היא דבר רע.
בקשר לפוסט שלך אצל גיא, איו לך מה לצפות שם יותר מידי, הפורום קיים בזכות 3 גולשים, שני מנהלים וליה, המנהלים מוחקים שם את כל מי שמביע דעה שאינה באה להם טוב בזווית העין ולכן הוא בגדר כשלון.
השבמחקאני ממליץ לך להמשיך לכתוב שם על הפוסטים שלך אבל להפנות את הגולשים לכאן שכן רב הגולשים שם נמחקו.
יום טוב.
מיכה תודה על התגובה המושקעת, הניתוח שלך מעמיק ומרשים.יחד עם זאת, אני חולק עלייך בנושא אחד, אתה כתבת:
השבמחקפתח ציטוט:
"אבל, אם סוריה לא תתערב ישירות במלחמה בינינו לבין חיזבאללה, אני לא חושב שישראל צריכה לפתוח חזית שניה נגדה. משתי סיבות:
א) אני לא חושב שסוריה יכולה לומר לחיזבאללה מה לעשות בצורה כל כך ישירה, לפחות לא במצב מלחמה.
ב) אני חושב שזו טעות עקרונית שמקובל בישראל לחשוב שמתקפה צבאית היא אמצעי לחץ יעיל. בזמן מלחמה שני הצדדים מעדיפים לספוג ולסבול רק כדי להימנע מלהראות כצד שנכנע ללחץ."
סוף ציטוט.
בניגוד אלייך, אני חושב שעם פתיחת מלחמה בחזית הצפונית, גם אם ההיתגרות מגיעה רק מהחיזבאללה, יהיה עלינו לתקוף גם את סוריה. סוריה מהווה עורף איסטרטגי לחיזבאללה. היא מציידת אותם, מאמנת אותם ובעצם שולטת בלבנון ומשתמשת בה ככלי נשק נגד ישראל (טיפשותם של הלבנונים המניחים לה למשכן אותם מבלי לסכן עצמה היא כבר עיניין אחר).
על סוריה לדעת כי על צעדים אלה יש תשלום. במלחמת לבנון השנייה נמנענו מלעשות זאת (לאור הביצועים שההנהגה הביטחונית שלנו הפגינה, ייתכן שאז זה היה בצדק) והסורים הבינו שהם יכולים להשתולל בלבנון.
אני לא חושב שמלחמה עם סוריה במסגרת רב חזיתית תהיה טיול אחר צהריים, אבל מלחמות יש להכריע. כמו שקרל פון קלאוזביץ כתב עוד במאה ה-19 - "מלחמה היא אקט אלים שמטרתו לכפות על היריב את רצוננו", מלחמה יש לנצח ובצורה משכנעת. כמו שכתבת, דווקא במלחמה מהסוג הזה יש לישראל יתרון. אני מסכים איתך שאין לנו ערך בשליטה בדמשק וביירות. אבל עלינו להתקדם בצורה מהחרה ונחושה ולאותת לסורים וללבנונים כי להמשך ירי הרקטות יהיה מחיר כבד. אני משוכנע שאם נעשה זאת, סוריה תשקול בעתיד את המשך חימוש החיזבאללה.
חלק גדול מתגובות של מגיבים, נכתב כ'מיני עבודה סמינריונית', המתחשבת ולוקחת בחשבון יותר מדי פרמטרים, שמסתכמים למספר אפשרויות אקספוננציאלי. אי אפשר באופן מעשי, לפתור מצב, המסתמך על כמות פתרונות השואפת "לאינסוף". אז אנא, בדרך הטבע, כמו נגד הגוף החי. פעולה קטלנית נגד הראש, זה שמרכז את השליטה, ופעולה קטלנית נגד אתרים ברמה קיומית לאויב. חובה להבין שמכה שניה מצידנו אינה מציאותית. לא לשכוח לרגע אחד, שהמטרה שלנו היא שרידותנו. מצדה אינה אופציה בשום אופן. מצדה הביאה אותנו לשנות גלות של אין ישראל, והשמדת יהודים.
השבמחקהדיון פה מהמרתקים והמעמיקים שקראתי לאחרונה.
השבמחקאני מאוד מקווה שדיונים מעין אלה מתרחשים במטכ"ל, במשרד הביטחון, עם ראש הממשלה ובמועצה לביטחון לאומי.
לאחרונה הגעתי למסקנה שמוכנות העורף היא משהו שמאוד מוזנח בישראל ושאסטרטגית, לאור ההתחמשות של האוייב בטילים ארוכי טווח ובעלי ראשי נפץ של טון, על המדינה ועל העם להביא למצב בו העורף הכי ממוגן והכי מוכן שיש. זאת כדי לתת אורך רוח אמיתי לכוחות בחזית.
מסיבה זו פתחתי קבוצה בפייסבוק, שמטרתה ליצור מודעות ציבורית לחשיבות המוכנות של העורף ולהביא לפעולה אמיתית בנושא החשוב הזה.
http://www.facebook.com/group.php?gid=118384591514152
מה דעתכם, משתתפי הדיון, המכובדים?
נ.ב
שימו לב איזה שר הצטרף לקבוצה שלי.... חחחח מעניין
אורי, קדימה אתה מוזמן לתרום גם כאן.
השבמחקלגבי ברק, באמת כל הכבוד - גם לך וגם לו שמנסה לעודד את הפעילות.
אורי, אני לא 100% בטוח שהכרטיס שלו אותנטי...
השבמחקדוד, אתה מציג טיעון טוב, ואני לא 100% בטוח בעמדתי.
השבמחקבעיקרון יש לי שני נימוקים:
א) יש לנו הרתעה מאד חזקה נגד סוריה, שגורמת לכך שסוריה לא מתחילה מלחמה ישמירה נגדנו למרות המשך השליטה בגולן, כמה מלחמות בלבנון ומתקפה בלב סוריה. זה הרבה. ההגיון הראשוני שלי אומר שאם אתה יכול להרתיע מישהו מלהילחם איתך אז עדיף לא לפתוח חזית שניה.
ב) אבל, אני לא חושב שיש לנו מספיק הרתעה כדי לגרום לכך שסוריה לא תחמש את לבנון. בעיקרון, כדי שיהיה לך מספיק הרתעה האויב צריך להאמין שאתה תפתח במלחמה כדי למנוע מהאויב שלך לחמש אויב אחר. זה מה שקרה במשבר עם קובה. אבל אני חושב שהסורים והחיזבאללה מניחים שאנחנו לא נתחיל מלחמה כל הזמן שהם רק רוכשים ומעבירים נשק ולא משתמשים בו. אני גם חושב שזו הנחה סבירה שתהיה נכונה גם אחרי מלחמה נוספת. אפילו מדינה חזקה מהססת לפתוח במלחמה. וברגע שאתה לא מוכן להילחם אז הצד השני ירגיש שזה אפשרי להמשיך לרכוש נשק, בפרט מכיוון שהוא רוצה ליצור הרתעה משל עצמו ולחזק את בטחונו העצמי עם עוד נשק.
לכן אני חושש שלמלחמה נגד סוריה לא יהיה ערך עם המטרה היא להרתיע אותם מלרכוש ולהעביר נשק. אני מעדיף להסתפק בהרתעה מפני השימוש בנשק.
אבל, למרות זאת, העובדה שהסורים העבירו קסאמים לנסראללה היא מאד חמורה. והרגש המיידי שלי הוא שאם החיזבאללה אי פעם ישתמשו בטילים האלה נגדנו עלינו לפגוע ישירות בסורים. אז המחוייבות שלי לטיעון הראשון שלי היא מסוייגת.
בכל מקרה, ישראל חייבת להיות מוכנה למחמה נגד סוריה. אז אפשר וצריך להשאיר את האופתיה הזו פתוחה.
1) "חלק גדול מתגובות של מגיבים, נכתב כ'מיני עבודה סמינריונית', המתחשבת ולוקחת בחשבון יותר מדי פרמטרים, שמסתכמים למספר אפשרויות אקספוננציאלי. אי אפשר באופן מעשי, לפתור מצב, המסתמך על כמות פתרונות השואפת "לאינסוף"."
השבמחקעמיר, לא מדובר בכמות פתרונות השואפת לעין סוף. התפקיד של אסטרטגים הוא להגדיר את מגוון האפשרויות המציאותיות הקיימות, להעריך איך הצד השני ינהג, ולפעול בהתאם. אנחנו רק חובבים, אבל יש לקוות שהגנרלים שלנו משקיעים את אותו מאמץ מחשבתי, ויגיעו למסקנות הנכונות. בלבנון הם לא עשו זאת. בעזה הם תיקנו רק חלק מהבעיות.
2) "אז אנא, בדרך הטבע, כמו נגד הגוף החי. פעולה קטלנית נגד הראש, זה שמרכז את השליטה, ופעולה קטלנית נגד אתרים ברמה קיומית לאויב."
ההגיון הזה נכון בטבע אבל לא במציאות מדינית-צבאית. אם אתה כורת את הראש הגוף לא מת. הוא ממשיך לפעול או מתפרק להרבה גופים קטינים שפועלים (כפי שגילו האמריקאים בעיראק ובאפגניסטן). במלחמות ההגיון הוא הפוך. אתה צריך לפגוע ביכולת של הגוף לפעול עד שהראש יכנע. במלחמה קונבנציונאלית זה נעשה על ידי חיסול או כיתור הצבא. במלחמה נגד גרילה זה יותר קשה, כי כוחות גרילה מטבעם פועלים באופן עצמאי. במלחמה עד הסוף כמו מלחמת העולם השניה היה צריך להילחם עד שהגוף נהרס ונכבש לחלוטין, כולל הראש. במלחמה עם מטרות יותר צנועות, כמו המלחמות שישראל נלחמה, צריך היה להגיע למצב שבו הנזק לגוף היה מספיק משמעותי שהאויב הסכים להפסקת אש בתנאים שלנו אך לא לכניעה מוחלטת. במקרה של לוחמה נגד גרילה לא מאורגנת כמו בחומת מגן, אפילו זה לא היה אפשרי. מה שקרה זה שהשילוב של הנזק שגרמנו + ההרתעה + המודיעין ששיפר את היכולת שלנו לפגוע באויב + הגדר, יצרו מצב שבו הייתה הפסקת אש דה-פקטו, למרות שאף אחד לא הכריז עליה.
3) "חובה להבין שמכה שניה מצידנו אינה מציאותית. לא לשכוח לרגע אחד, שהמטרה שלנו היא שרידותנו. מצדה אינה אופציה בשום אופן. מצדה הביאה אותנו לשנות גלות של אין ישראל, והשמדת יהודים. "
ההנחה שאם ישראל תתוקף עם נשק גרעיני היא תושמד ולא תוכל להתאושש היא לא וודאית, אבל היא בהחלט סבירה. לכן אם ירו עלינו טילים אנחנו נושמד. אז מה? אם אנחנו יכולים לחסל את הגרעין האיראני, התשובה פשוטה, צריך לחסל אותו. אבל מה אם אנחנו לא יכולים? או מה אם היחס בין חוסר הוודאות שמתקפה תצליח + הנזק המשמעותי שמתקפה כזו תגרום לנו הוא כזה שלא כדאי לתקוף? מה אז? אנחנו יכולים לארוז את הדברים ולחזור לגולה, או אנחנו יכולים להתמודד עם המצב הזה, בדיוק כמו שהעולם המערבי התמודד עם מצב שבו הוא עמד מול מעצמה גרעינית כאשר לשני הצדדים הייתה את היכולת להשמיד אחד את השני (ואת העולם). במציאות שבה לשני צדדים יש נשק גרעיני ואתה לא רוצה לחזור לגלות, יש רק אסטרטגיה אחת: השמדה הדדית וודאית. האיראנים והעולם צריכים להאמין שאם העם היהודי יעמוד שוב פעם בפני שואה, הוא יקח איתו את האיראנים ואת כל המזרח התיכון ואת העולם כולו. בנוסף לכך צריך כמובן לחזק את ההגנה מפני טילים ומיגון העורף, כדי שהאויב יאמין שלא רק שאנחנו עלולים להשמיד אותם אם נותקף בנשק גרעיני, אלא שלא בטוח שאנחנו נושמד.
בנימה פחות אפוקליפטית, זה שלאיראנים יהיה נשק גרעיני לא אומר שהם ישתמשו בו. למעשה הסבירות לכך היא נמוכה. כמו שאמרתי, האמריקאים, העולם, ההודים, נאלצו כולם להשלים עם מצב שבו לאויב הנורא שלהם היה נשק גרעיני, וזה לא היה סוף העולם. אני חושש ממצב שבו מרוב שנפחיד את עצמנו אנחנו נשבור את הנחישות שלנו להמשיך להתקיים. במצב כזה באמת אין לנו קיום אלא בגולה.
מיכה, תגובה לתגובה שלך מ 13:37
השבמחקאהבתי את האיזכור שלך למשבר הטילים בקובה.
לדעתי יש הצדקה מלאה (גם מוסרית וגם אסטרטגית) לתקוף את מי שעל ידי חימוש שכניך מציב נשק מפר איזון על מפתן ביתך. קנדי בזמנו ראה בזה קאזוס-בלי וגם הממשל האמריקאי הליברלי היום מבין את זה - תקרא את התגובות של קלינטון וגייטס לסיפור של הסקאדים.
לדעתי (ייתכן) שהיינו צריכים מזמן להגיב תגובה מקומית בכח מוגבל לכפות את 1701. אם לא עשינו זאת עד היום מחשש להבערת האיזור, נאלץ למנוע הישנות תבנית כזו בחסות העימות הבא.
הפרסום על בסיס הטילים הסורי של החיזבאללה מעלה הרבה סימני שאלה. אני מקווה שביבי וצה"ל יודעים את מה הם עושים. בהיעדר מידע מספיק קשה לדעת מה לעשות.
השבמחקיש כמה אפשרויות:
1) פרסום, והפניית האשמות בזירה הדיפלומטית אבל בלי פעולה צבאית.
- במקרה כזה ההנחה היא שהרס הטילים הספציפיים האלה בשלב הזה הוא בעל ערך קטן יותר מהרווח הדיפלומטי שחשיפת הטילים + איפוק ישראלי. הרעיון במקרה כזה הוא להניח לטילים עכשיו מתוך הנחה שבמקרה של מלחמה יהיה לנו יותר רשיון לפעול
הבעיה עם גישה זו כפולה. ראשית, זה אומר שהחיבאללה יקבל את הטילים ובמקרה של מלחמה נצטרך להתמודד איתם. שנית, חוסר התגובה הישראלית יכול להתפרש כחולשה שתגרום לחזבאללה להעיז לקחת עוד סיכונים. יכול להיות שהם צודקים וישראל מפחדת ממלחמת טילים. זה מובן אבל מדאיג אם זה יתפרש כך על ידם.
2) האפשרות הקובנית: ישראל מציבה אולטימטום עכשיו לחזבאללה ולסוריה מתוך תקווה שהם (כמו הרוסים) יעדיפו לא להסתכן במלחמה מאשר להעביר עוד טילים.
- לאולטימטום יש יתרון כי הוא מפעיל לחץ על הקהילה הבינ"ל לחפש דרך למנוע מלחמה. הוא נותן למדינה המאיימת אליבי מסוים.
- אבל איומים שאין מאחוריהם דבר סופם שהם פוגעים בהרתעה. האם ישראל מוכנה למלחמה? האם היא מוכנה לקחת את הסיכון? האם היא יכולה לעמוד בתקופת המתנה לחוצה מאד שאולטימטום כזה יגרום?
- יש גם סיכון נוסף. הסורים ינסו למסמס את האולטימטום, להזיז את הטילים, לחפש דרכים נסתרות להעביר את אותו נשק, לטשטש ולעכב את דעת הקהל. התוצאה תהיה ערעור הביטחון של הישראלים כאשר האולטימטום ימשך בלי תוצאות. לשימוש באולטימטום יש חיסרון לגבי ישראל, הוא איטי ומתמשך במקום מהיר וקצר.
- סיכון נוסף הוא שהאירנים יחליטו להתערב. הם כבר איימו שהם יפעלו כדי להגן על בעלות בריתם. יכול להיות שהם ירגישו חובה לעשות זאת. אז הסיכון היא שנמצא את עצמנו במלחמה שכולנו חוששים ממנה עם איראן בלי היתרון של פגיעה בתשתית הגרעינית ועם כל ההאשמות שרצנו למלחמה, ובלי היתרונות של פעולת בזק ישראלית.
- מצד שני אולטימטום מתגבר, גיוס מילואים הכנת העורף יכולים לתת זמן למנוע את המלחמה וגם להכין אותנו טוב יותר אם וכאשר היא תתרחש.
3) תגובה ישראלית מיידית -- ישראל תוקפת את הבסיס הסורי באמצעות חיל האויר מתוך הנחה שההרתעה הישראלית שפעלה שתקפתנו את הכור תעבוד גם עכשיו, והסורים ישלימו עם הפגיעה. ישראל תראה כחזקה ודברים ישובו למסלולם. זו הדרך החביבה על ישראל, תגובה צבאית מהירה בלי סיבוכים.
- אבל יש סיכון שכן תתפרץ מלחמה עם כל החיסרונות שכבר הזכרתי.
- חיסרון נוסף הוא שישראל תפגע בכמה טילים עכשיו, אבל החיבאללה ימשיך להתחמש בדרכים נסתרות יותר. ומכיוון שישראל לא תרצה לתקוף כל פעם, יהיה לה קשה יותר להגיב להתחמשות נוספת.
4) האופציה הרומנטית שהלוואי והיא נכונה. יכול להיות שישראל נותנת לטילים להגיע לחיזבאללה בגלל שהם יודעים בדיוק איפה הם נמצאים בלבנון וברגע האמת ישראל תחסל אותם מהאויר בשלב הראשון של מלחמה. במקרה כזה עדיף לישראל שהחיזבאללה לא יזיז את הטילים ולהימנע ממלחמה בשלב הזה מתוך ידיעה שאנחנו מוכנים במקרה שיהיה צורך להילחם.
- סיכון: אופטימיות יתר ואובדן הרתעה עכשיו שעלול להגביר את הסיכוי למלחמה בעתיד.
אני לא יודע איזו מהאפשרויות האלה נכונה ובאיזה צריך לבחור. כולן מסוכנות. אני מקווה שלצה"ל ולממשלה יש את הידע והשכל שאין לי, ושהם יבחרו נכון.
הנסיון הישראלי הכי מוצלח, מלחמת ששת הימים, היה דומה בעיקר לאופציה השניה. אבל זה גם אומר תקופת ההמתנה עם כל הפחדים שנלוו לכך. לא נוכל לדעת אם המלחמה אחרי תקופת ההמתנה תהיה ניצחון מרשים כמו שהיה בששת הימים.
תקיפה מיידית מאד מתאימה לאופי הישראלי, גם אם התוצאות יהיו רק הרס כמה טילים. במקרה כזה נקווה שהסורים והחיזבאללה יבחרו שוב לא להגיב.
חוסר תגובה היא לצענו גם דבר אופייני לישראל. במקרה כזה יש לקוות שלממשלת ישראל תהיה היכולת לפחות להפיק מזה רווח דפלומטי/תעמולתי מספק. אבל דיפלומטיה צמיד הייתה נקודת החולשה של ישראל.
נקווה לטוב.
מיכה, כתמיד, ניתוח מעמיק ומעניין. אכן דילמה, לדעתי במצב הענינים הנוכחי, בניגוד למצב ערב התקיפה של מתקן הגרעין הסורי, על ישראל להניח בוודאות גבוהה כי תקיפה בשטח סוריה תיענה בצורה זו או אחרת - קרוב לוודאי בירי רקטות ע"י חיזבאללה.
השבמחקבמקרה כזה ייתכנו שתי התפתחויות - הכלה של העימות ומניעת הידרדרותו לעימות כולל או הדרדרות לעימות צבאי רחב בין ישראל לשכנותיה מצפון.
באופן כללי, על מנהיגי ישראל לעשות את כל שביכולתם כדי להימנע מעימות כולל ובו בזמן לוודא שבפרוץ עימות כזה - ננצח בו. תגובה מקומית צריכה להינקט רק אם קברניטי המדינה משוכנעים כי העימות לא יתרחב לחיכוך צבאי רחב.
מאחר ובמצב הנוכחי הסיכון להדרדרות הוא משמעותי(בגלל ביטחון עצמי גבוה - מופרז או מבוסס של אוייבנו) לדעתי ישראל תימנע מנקיטה באופציה ההתקפית.
אזרחי מדינת ישראל - תתעוררו ומהר !!!!
השבמחקסוריה, חיזבאללה וחמאס מתחמשות בטירוף להתקפה משולבת על ישראל בניצוחה של אירן. סביר להניח שלבד הן לא יתקפו,כי אנחנו נקטוש אותן, אבל מתקפה מאורגנת מראש- תרחיש הרבה יותר הגיוני! ישראל צריכה ליזום מתקפה בצורה הכי מפתיעה ויצירתית שהיא יכולה לעשות , לקטוש את החמאס או את חיזבאאלה או את שניהם בייחד אבל להיכנס בהם, לחרוך אותם כמו שהאמריקאים מכסחים באפגניסטן\עירק ושיתפוצץ העולם ישראל הגיע למצב של חלאס עד פה !!!! עכשיו ישראל מראה את הקלפים האמיתיים שלה מספיק להססנות איפה הביצים שלנו התעוזה שלנו ? סוריה תחשוב פעמיים אם להיכנס, צריך לקחת את זה גם בחשבון ולהציב צוללות באזור , לגבי הקופים מאירן, אירן זה לא פיקניק והם גם לא טיפשים אל תשכחו שמדובר בפרסים הם לא כמו הערבים אצלנו, תקיפה באירן צריכה להיות מתואמת עם ארה"ב ועוד מדינות וצריך להפחיד ולעורר את האירופיים האלה שאירן שואפת להיות מעצמה מוסלמית קיצונית גרעינית והיא תאיים על אירופה בעתיד הלא רחוק . . . זה כל כך ברור שצריכה להיות פה מלחמה כי זה פשוט לא הגיוני מה שהולך פה באזור שלנו אנחנו מוקפים בעשרות אלפי טילים מסביב למדינה בשביל מה לקישוט? קיבינימט זה מצב שלכל בנאדם שהוא שפוי בראש ויש לו שכל , לא היה מקבל בחיים !!!
הייתי מזמין את ולדימיר פוטין לקחת את המושכות פה בארץ זה זמן למנהיג כזה , אני לא אומר שהוא טוב אבל ביצים ותעוזה יש לו ונראה שלנו זה חסר בזמן האחרון. . .
"להיות פה מלחמה כי זה פשוט לא הגיוני מה שהולך פה באזור שלנו אנחנו מוקפים בעשרות אלפי טילים מסביב למדינה בשביל מה לקישוט? קיבינימט זה מצב שלכל בנאדם שהוא שפוי בראש ויש לו שכל , לא היה מקבל בחיים !!!"
השבמחקשמעת על המלחמה הקרה?
שלום עליכם
השבמחקהסיבות בסופו של מדינת ישראל:
כי היהודים לא מכבדים את החוקים האוניברסליים
בגלל הכיבוש של פלסטין הוא בלתי חוקי 1948
כי היהודים היו הגורם לבעיות בארצות
הערבית והאסלאמית
אין הוכחה כי פלסטין למדינה יהודית
מכיוון שמספר הערבים והמוסלמים יותר את העם היהודי
בגלל נוכחותם של יהודים פלסטין טעות גדולה
רודף אחרי המוות וההרס של יהודי פלסטין